ברשותכם, זיכרון אישי: המפגש הראשון והבלתי נשכח עם הציורים של רותקו בגלריה טייט בלונדון. הייתי נערה, וזו היתה נסיעתי הראשונה לחו"ל. על הקירות היו תלויים ציורים גדולים, כתמים שחורים על אדום כהה. החדר היה אפלולי ואנשים ישבו על ספסלים והביטו ממושכות בציורים. זה היה מוזיאון, אבל האווירה היתה כמו בכנסייה. זכורה לי החוויה של עמידה מול משהו מפעים ובה בעת לא מובן, ובכל זאת כה מרגש. לימים הסתבר לי שאני לא יחידה לא מעט אנשים, אמנים ולא רק הם, מספרים על מפגש בלתי נשכח עם הציורים ההם בטייט. כאשר נפתח בשנת 2000 הטייט מודרן הציורים עברו לבניין החדש, ומשהו מהקדרות החגיגית ומעוררת האימה שהיתה בחדר הישן נעלם.
לימים גם למדתי שציורי הכתמים המרחפים שהשאירו עליי רושם כל כך חזק נמצאים בלבו של אחד המיתוסים הגדולים של האמנות המודרנית. רותקו, מסתבר, תרם אותם לטייט, תשעה ציורים מתוך סדרה שנועדה למסעדת "ארבע העונות" בבניין סיגראם בניו יורק. הדיונים סביב התרומה ארכו מספר שנים רותקו התעקש שהציורים יוצגו כולם יחד, בתצוגת קבע. היו לו גם דרישות ברורות לגבי צבע הקירות והתאורה. לבסוף נסגרה העסקה והציורים הגיעו ללונדון. זה היה ב- 26 בפברואר 1970. באותו יום נמצא רותקו מת בסטודיו שלו בניו יורק, מוטל בתוך שלולית דם.
הוא נולד ברוסיה ב-1903 כמרק רותקוביץ, בן למשפחה יהודית אשר היגרה לארצות הברית כשהיה בן 10. ב-1923 הגיע לניו יורק ומאז חי במנהטן והפך לחלק בלתי נפרד מחוג האמנים שלימים נודע כ"אסכולת ניו יורק". בשנות הארבעים הציור שלו עבר תהליך הפשטה ושפת הציור התבססה סביב כתמי צבע ששוליהם ממוסמסים, מרחפים על רקע הבד ומקרינים שילוב מיוחד של קדרות, רוחניות ויופי גדול כל המרכיבים של הנשגב.
ב-1959 הוצע לו לצייר ציורי קיר למסעדת "ארבע העונות" בגורד השחקים האלגנטי שתכנן מיס ון דר רו בשדרה הרביעית. הפנייה לרותקו לוותה בתשלום של 35 אלף דולר, סכום אגדי באותם ימים. רותקו נענה להצעה ומכאן ואילך מתחיל אחד הסיפורים התמוהים ואפופי המסתורין של האמנות המודרנית.
במשך מספר חודשים הוא צייר עשרות ציורים שנחשבים למיטב יצירתו. בקיץ של אותה שנה הפליג עם אשתו לאירופה, וכשחזר מהמסע, כך מספרת האגדה, הלכו השניים למסעדה, לראות במו עיניהם את הקירות עליהם ייתלו הציורים. רותקו ראה את הקירות, את השולחנות, את האוכל, ואת עשירי העיר שסועדים שם, והבין איך לא הבין זאת קודם? שציוריו יהיו תלויים בלב ליבו של הקפיטליזם האמריקאי, השבע והמדושן. למחרת ביטל את העסקה והחזיר את הכסף ששולם לו. לאסיסטנט בסטודיו אמר: "כל מי שיאכל שם את האוכל הזה, וישלם את המחירים האלה, לעולם לא יעיף מבט בציורים שלי".
לאחר מותו התפרסמה רשימה של עיתונאי שהפליג איתו לאירופה באותו קיץ של 1959. הוא הקליט את השיחות שניהל עם רותקו על האוניה, ופרסם אותן תחת הכותרת "דיוקן האמן כאיש זועם". לפי אותה רשימה, רותקו ראה בציורים ל"ארבע העונות" מעשה חתרני שנועד לטלטל את הסועדים זחוחי הדעת ולהשבית את שלוותם.
הוא נשאר ללא כסף ועם הציורים. תשעה מהם, כאמור, הגיעו לטייט בלונדון, אחרים הגיעו לגלריה הלאומית של וושינגטון, ואחדים למוזיאון ביפן. ציורים נוספים שלו נמצאים ב"קפלת רותקו" במוזיאון האוסף של משפחת מניל ביוסטון, טקסס. וכולם יחד יושבים בתודעה האמנותית, צוברים מעמד מיתי ככל שעולם האמנות הולך ומתרחק מהערכים המובלעים בהם והולך ונבלע בשוק האמנות. קשה לדמיין סיפור כזה היום. שכן, ג'ף קונס, דמיאן הרסט או טאקאשי מוראקמי מציבים סטנדרטים חדשים של סימביוזה בין אמנות לכסף.
40 שנה לאחר מותו, אפשר להגיד שרותקו נוכח וקיים בתודעה יותר מציירים אחרים בני דורו מאסכולת ניו יורק. הוא נוכח וקיים, מצוטט ומאתגר. באמנות הישראלית הוא זכה למחווה רומנטית כראוי: בתערוכה שלו בהלנה רובינשטיין בשנת 1990 הציג משה גרשוני ציורים בהם כתב "יכולת לחזור לציור פיגורטיבי, לא?", שאלה-קריאה אירונית-כואבת שהופנתה לרותקו, והכילה את הסברה הרומנטית כאילו התאבדותו של רותקו נבעה מהמבוי הסתום אליו הגיעו ציורי המופשט שלו, כאילו ההפשטה הקיצונית וההתמוססות המוחלטת של הדימוי הובילו לדיכאון קיומי שהוביל להתאבדות. כאילו בציור פיגורטיבי יש נחמה.