גמדים, תאומות סיאמיות, אנשים חסרי גפיים, נשים מזוקנות וכאלה שמיניותם אינה מוגדרת או מובנת. הדמויות הללו עומדות במרכז עבודותיה של הקולנוענית והאמנית הגרמנייה אולריקה אוטינגר, שהגיעה בשבוע שעבר לארץ לרגל פתיחת תערוכתה "Film.kunst" (קולנוע-אמנות) במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב.
התערוכה, שבאה לאוויר העולם בשיתוף עם מכון גתה, מציגה סדרת צילומים של אוטינגר. בד בבד, הקרינו הסינמטקים ברחבי הארץ כמה מסרטיה, ובהם "Freak Orlando" ו"Johanna D'Arc of Mongolia", ואילו המרכז עצמו יציג בהמשך החודש כמה מעבודותיה הקולנועיות האחרות, ובהן "The Korean Wedding Chest".
כנהוג אצל היוצרת הגרמנייה המוערכת, שהוגדרה בעבר כמייסדת הקולנוע הפמיניסטי החדש בגרמניה, הסרטים הללו מציגים הן את דמויות השוליים החביבות עליה והן אלימות מוגזמת. אוטינגר, בת 67, רגילה להיתקל בתגובות זועמות לעבודותיה הייחודיות, אבל זה לא מטריד אותה היא מעולם לא ביקשה לרצות אף אחד. "סרטים שעוסקים ב'נורמלי' לא באמת מייצגים את החברה, והניסיון לספר נרטיב ברור וליניארי פוסח על האמת", היא אומרת בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה. "מי שעושה קולנוע 'נורמטיבי' שולל את ההבדלים בין תרבויות ומנהגים. איני חפצה לעסוק בשכבה אחת בלבד של המציאות, שכן היא מורכבת וביזארית הרבה יותר מהבדיה".
אחת הביקורות השכיחות שמופנות כלפי אוטינגר היא שהיוצרת עוסקת בדמויות חריגות כדי לחולל סערות "אני לא מנסה להרגיז איש", היא מגיבה לביקורות. "אני עוסקת בדמויות שוליים כיוון שהן שכיחות הרבה יותר מכפי שנדמה לנו. ב'פריק אורלנדו', למשל, מופיעות תאומות סיאמיות, שאחת מהן מתחילה לפתח מערכת יחסים עם גבר. הסיטואציה הזו נראית קיצונית, אבל היא קיימת במציאות. חוץ מזה, היא שימשה מבחינתי מטאפורה חזקה לאי ההיתכנות של מערכת יחסים רומנטית, לא משנה אצל מי".
קיימות גם סיבות נוספות למשיכה של אוטינגר לדמויות שוליים. "הדמויות הללו הן המנוע שדוחף את החברה קדימה. הן מכריחות אותנו להרחיב את גבולות הנורמלי, ובכך מאלצות את החברה להשתנות. בלעדיהן, היינו מקובעים לעד", הסבירה.
החריגים החביבים על התרבות הפופולארית בשנים האחרונות הם הערפדים, וגם אוטינגר מצטרפת לטרנד. בסרטה הבא, "The Blood Countess", תגלם טילדה סווינטון (זוכת האוסקר על "מייקל קלייטון") דוכסית מוצצת דם, המבוססת על דמותה האגדית של אליזבת באתורי, שכבר היתה בסיס לכמה ספרים וסרטים. על כך אומרת הבמאית כי "החיבה של הקהל לערפדים מוכיחה כי הציבור אוהב דמויות משולי החברה, כך שאני לא מבינה למה מתפלאים שאני עוסקת בהם. כך או כך, השאלה אינה מה אתה מציג אלא איך אתה עושה את זה, ומה שמעניין אותי הוא ה'איך' איך עושים סרט ואיך מספרים סיפור. אולי בגלל זה הסרטים שלי נחשבים אוונגרדים או מוזרים, כי אנשים רגילים לחפש סיפור שמוביל את העלילה".
בהתאם לחוסר העניין של אוטינגר ב"מה", היא אינה מבססת את הסרטים שלה על נרטיבים. "אני עושה סרטים סביב התמות שמסקרנות אותי. למשל, המסגרת של הפריימים והמעבר ביניהם. אני חוקרת גם את הצבע, את המשחק ומובן שגם מנהגים בתרבויות שונות", היא מספרת. ואכן, כל הנושאים הללו באים לידי ביטוי בתערוכתה בישראל.
אך מעבר לתמות ששבות וצצות בעבודותיה של אוטינגר, יותר מכל אוטינגר מבקשת להדגיש את התנגדותה לשיפוטיות. "אני לא שופטת אף אחד, ובטח שלא מנסה להגיד למישהו מה הוא צריך לחשוב. ב'Freak Orlando', למשל, שעוסק באלימות של השואה, אני נותנת לדימויים לדבר ולא כופה את דעתי המוסרית על הצופים. זה גם מה שאני מבקשת מהקהל מי שיצליח לוותר לרגע על שיפוט של מה שמתרחש על המסך, יוכל ליהנות מהשוני הרב שקיים בעולם, ואולי גם מהסרטים שלי".