"נשים ללא גברים", סרט הביכורים של שירין נשאט, האמנית הפלסטית האירנית הידועה ביותר במערב, פתח בשבוע שעבר את פסטיבל הסרטים ברחובות. הסרט, שישודר החל מהיום (רביעי) בוואלה! yes, זכה בפרסים רבים בפסטיבל הסרטים של סאנדנס, בפסטיבל טורונטו ובפסטיבל ונציה וכן קיבל התיחסויות נרחבות בכלי התקשורת ברחבי העולם. ועתה, לאחר שהניסיונות הממושכים והמאומצים להביאו לישראל נשאו פרי, נדמה שהמאושרת מכולם היא דווקא נשאט .
"אני ממש שמחה שהסרט הגיע לישראל," היא סיפרה לוולאה! תרבות בשיחת טלפון מביתה בניו יורק. "הקולנוע שמגיע מישראל הוא נפלא באופן שבו הוא משלב היסטוריה ורגשות, ולכן אני בטוחה שיהיה קהל לסרט שלי שמנסה לעשות את אותו הדבר. רציתי שיוצג במזרח התיכון אבל בגלל הסצינות המיניות שבו, הסרט לא עובר צנזורה ואפשר להקרינו רק בישראל. אני רואה זאת כפעולה שבאמצעותה אני מושיטה יד ועושה את חלקי בגישור, וזאת בדיוק המטרה שלי. בדיוק בגלל זה, אני גם מעוניינת להגיע לישראל."
סרטה של נשאט מספר את סיפורן של ארבע נשים באירן של 1953, בימי שלטונו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק, מוסאדק נבחר בבחירות דמוקרטיות, אך ממשלתו הופלה בהפיכה צבאית בה תמכו באופן חשאי ארצות הברית ובריטניה. נוכח המהומות והמערבולות הפנימיות שהתרחשו במדינה באותה עת, הסרט עוקב אחר החוויות והאופן הטראגי שבו חייהן של הנשים במדינה הושפעו מההפיכה וחוסר יכולתן להשפיע על גורלן. בד בבד, הסרט מחייה את זכרה של שכבת האינטילגנציה המערבית והצווארון הלבן באירן, זו שנמחקה מאז.
גיבורה הראשונה של הסרט היא מוניס, פעילה חברתית המאזינה לחדשות ברדיו באופן אובססיבי וזוכה להתעללות והתאכזרות מצד אחיה על שהיא מזניחה את חובותיה הנשיות. פיאזה, חברתה הבתולה, מאוהבת באותו אח שהופך את חייה של מוניס לגיהנום אך היא נאנסת על ידי גבר זר שעוקב אחריה בסמטאות טהרן. פחרי היא אשת חברה נשואה, מסוגננת ואלגנטית שפגישה עם אהוב נעוריה ששב מהמערב מציתה אצלה את הלהבה הישנה ומדגישה את המגבלות שבהן כלואים חייה. ולבסוף, זרין היא זונה שחייה מלאי הביעותים והאלימות מטריפים עליה את דעתה.
"אלה נשים מכל שכבות האוכלוסיה", מסבירה נשאט. "הסרט הוא מחקר מטאפורי של הפטריאכליות המסורתית של החברה באירן. ה'סדר' הפטריאכלי הזה הפך אבן נגף לקידמה, להתפתחות ולפעפוע של רעיונות חדשים. מוניס מאמינה בצדק חברתי ומתעקשת להיות מעודכנת. מאחר ועמדה כזאת היא בלתי אפשרית עבור נשים באירן, כשהיא מתאבדת כאקט שחרור מהמגבלות, היא הופכת למספרת ומשמשת מטאפורה לסיפורה של המדינה ולנשים בה".
במהלך הסרט, הדמויות הנרדפות קמות לתחייה, נאספות ומתעוררות לחיים בתוך אחוזה בלב גן קסום, בו הן מקבלות מעין הזדמנות שנייה. זאת בעוד שהמציאות האלימה מקיפה ומידפקת על עצי הגן מכל עבר. "הסרט הוא קונספטואלי במובן זה שיש בו סיפור שנטוע היטב במציאות של 1953 באירן, ומאידך בתוך הגן יש משהו על זמני, אקזיסטנציאלי", אומרת נשאט ומדגישה: "במסורת של אירן מתיחסים לגן כמקום של התעלות רוחנית והתרוממות הרוח".
"האופן שבו נכתב הסיפור קשור לאופן שבו פעלתי תמיד כאמנית", היא ממשיכה, "בנסיון לבטא את החרדות והשאלות האישיות שלי שקשורות ללהיות בחיים ולהיות כפוף לחוקים שפועלים בעולם הזה. הצופה מצד אחד מתעמת עם היסטוריה של מדינה במשבר שנאבקת על קיומה, ומצד שני עם אספקטים אוניברסליים של בעיות ודיכוי של נשים, שקיימים לדעתי באופן ובעוצמה כאלה או אחרים בכל מקום. הסרט הוא סוג של מצפן במובן הזה".
"נשים ללא גברים" הוא עיבוד לרומן של הסופרת האיראנית שרמוש פוסיפור שהתגלגל לידיה של נשאט לפני מספר שנים. נשאט פעלה לאיתורה של פוסיפור, שנכלאה בכלא האירני למשך חמש שנים והצליחה להימלט לארצות הברית, ולאחר שמצאה אותה, ביקשה את רשותה לעבד את הספר לתסריט. פוסיפור הסכימה ונשאט ביימה ברוח עבודות הווידיאו המפורסמות שלה. בהתאם, הסרט רווי בדימויים ציוריים ואוירה חלומית.
יתרה מזאת, תנועות המצלמה של נשאט מזכירות את אלה של הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי. כדי להדגיש את הסגנון המאגי-ריאליסטי של עלילת הספר, היא אף משתמשת בדימויים שסגנונם דומה לזה של הקולנוען לואיס בוניואל, שאופיין בעלילה אסוציאטיבית הגדושה בדימויים סוריאליסטיים. אלה באים לידי ביטוי ב"נשים ללא גברים" בדמויותיהם של הקליינטים של זרין הזונה, שהם חסרי עיניים ובעלי פה מפלצתי, כמו גם במוטיב הריחוף שחוזר על עצמו במהלך הסרט, כביטוי להתאבדותה בקפיצה מגג של מוניס.
עבודותיה של נשאט הוצגו לראשונה בניו יורק ומאז מוצגות תדיר באינספור מוזיאונים ברחבי העולם. היא ידועה בחקירה ויזואלית עיקשת של האיסלם ושל יחסי כוחות שקשורים במגדר, ומזה 15 שנה יוצרת תצלומי סטילס ועבודות וידיאו המבוססות על חייה בגלות ועל הקרע הפוליטי והאידאולוגי הרחב בין המזרח למערב - קרע שחוותה היא עצמה על בשרה לאחר שעזבה ללימודים בארצות הברית.
הביקורים שערכה נשאט באירן בתחילת שנות התשעים הובילו ליצירת סדרת העבודות שפרסמה אותה "הנשים של אללה" (1993-1997). זוהי סדרת צילומים של נשים ברעלות הנושאות רובים ושעורן מכוסה בשורות של שירה איסלמית חושנית. הדימויים המהפנטים הללו פורשו כביטוי לאופן המהפכה האיסלמית שינתה את אירן ובמיוחד את חייהן של הנשים במדינה, שמחפשות חופש בכל מחיר נוכח ההגבלות, הדיכוי, העינויים והאלימות שהם מנת חלקן.
מאז 1996 נאסר על נשאט לחזור לאירן בשל האופי מעורר המחלוקת של עבודותיה האמנותית. מאז היא ממשיכה להיקרע בין המשיכה שלה שורשיה לבין והדחייה שהיא חשה כלפיהם. בזכות העיסוק ממרחק בקונפליקט התמידי שלה ביחס למולדתה ובמצב הגלובלי הנוכחי, הפך קולה לצלול יותר ויותר, וב"נשים ללא גברים", כמו בשאר עבודותיה, בולטים חזון, פיוטיות, ישירות מינית והקשר היסטורי שמדגשי את הקישורים בלתי ניתנים להפרדה בין החברתי והפוליטי ובין הגוף והנפש.