סאל פרדייס, הגיבור בספרו הקנוני של ג'ק קרואק "בדרכים", נזכר בפרק השישי של הספר בשמחה שבהשארת הדאגות מאחור ויציאה למה שהוא מכנה "הפעולה האצילית של זמננו, לזוז". הוא מתאר את התאווה לחיים המתבטאת באדם שיוצא לדרכים, אדם שאינו כבול בשלשלאות העבודה, הציפיות החברתיות והשגרה. בדומה לפרדייס, שיוצא למסע ברחבי אמריקה, האמנית טל שושן יצאה גם היא למסעות ברחבי העולם על מנת להשתחרר מאותה שגרה. רק שבשונה ממנו, שושן לא הרגישה כבולה לשגרתה אלא ניסתה דווקא להתמסר לזמן הייחודי של מסעות שכאלה - "זמן המסע, זמן הווה". הזמן הזה הוליד עבורה רצף של עבודות, האחרונה שבהם "חולמת על מסעות" מוצגת כעת בגלריית שלוש בתל אביב.
שושן, אישה קטנה, תוססת ויפה התרגלה כבר מגיל צעיר להיות בדרכים בעקבות עבודתו של אביה, עבודה שהעבירה את המשפחה ברחבי הארץ, מה שאולי מסביר את האנרגיה והמראה הצעיר בהרבה מגילה של האמנית בת ה-41. "גדלתי ברחבי הארץ, כולל חמש שנים בירושלים בזמן הלימודים בבצלאל. משם עברתי לאנגליה לעשות תואר שני, ומאז שחזרתי לארץ הקפדתי לצאת כמה שיותר למסע תרמילאי במקום אחר בעולם, וגם הקפדתי לצאת לבד", מספרת שושן בראיון לוואלה! תרבות לרגל תערוכת היחיד שלה.
התערוכה של שושן מורכבת ממספר אלמנטים, כאשר יצירת וידיאו בת שמונה פרקים עומדת במרכזה ומכתיבה את הטון של המיצג המשתלט על החדר הסמוך בגלריה. "בשנים האחרונות", מסבירה שושן, "העבודות שלי מתחילות תוך כדי תנועה, עם סימן מרכזי שמכתיב את המשך היצירה". ואכן, שושן ממציאה שפת הסימנים בסרטיה שפת תנועה שמלווה בטקסט, אותו טקסט שנוצר בתנועה, בעקבות מסעות.
"הוידיאו בעבודה 'חולמת על מסעות' התחיל עם משפט שהתגלגל לי בראש כשיצאתי לטיול ברחוב", היא נזכרת ומצטטת מתוך הטקסט בווידיאו: "לפעמים בזמן מסעות היא מרגישה כמו בן אדם פצוע". "זו היתה תקופה שויתרתי על נסיעה", היא ממשיכה, "הרגשתי באותו רגע שאני צריכה להישאר, להתמודד עם המציאות פה, עם הריקנות או השעמום, עם אותה שגרה שלעיתים מרגישה מקבעת, ולראות מה יוצא מזה. אז יצאתי לטיול ברמת גן, שם אני גרה, והמשפט הזה לא הרפה ממני. אחריו כבר ידעתי שאני רוצה ליצור עבודת וידאו, וידעתי שאני רוצה שהיא תהיה מורכבת מפרקים, והטקסט הוא זה שיצר את השפה הויזואלית".
שושן התחילה לפתח את שיטת העבודה שלה על שפת סימנים אחרי שנים של יצירה כאמנית פרפורמנס. "את דרכי התחלתי בכלל בצורפות, אבל אחרי שעברתי ללימודי תואר שני בווימבלדון והכרתי את ג'וליאן מיינארד סמית' (מי שהקים את קבוצת המיצג סטיישן האוס אופרה - ד.ז.) היתה לי תובנה מאוד חזקה שאני רוצה לעסוק בפרפורמנס. התחברתי לשפה הגופנית וזה היה הגילוי הכי מסעיר שהיה לי".
וכמו שהתחברה לשפת אמנות הפרפורמנס, בה יצרה את רוב עבודותיה בשנים האחרונות, שושן גם היתה מספיק פתוחה כדי לגלות שפה אחרת, את השפה שהיא המציאה לאחר מסע נוסף לקמבודיה - "אחרי שש שנים עמוסות בהן הופעתי המון כאמנית פרפורמנס, היה לי משבר ועברתי לעשות עבודות שמבוססות יותר על שפת הסימנים שהמצאתי. נמאס לי מהחשיפה המתמדת של הפרפורמנס והרגשתי שזה גובה ממני מחיר כבד מדי," היא מודה. "באותה תקופה נסעתי למסע בויאטנם, ובדרך הביתה עברתי במקרה בקמבודיה, בעיר פנום פן. זו היתה חוויה מאוד קשה. קמבודיה היא מקום טראומתי, האנשים שם עצובים ומבוהלים. הם עברו תקופה נוראית תחת הקאמר רוז' וזה מקום פצוע, מרגישים את זה בויברציות של המדינה, רואים את זה בפנים של האנשים. אחרי הביקור החטוף משהו משך אותי לחזור לשם, החלטתי שאני רוצה לצלם שם סרט".
הסרט שיצא מהמסע השני שלה נקרא "פנום פן העיר של פן" והוא מסמל גם את המעבר האישי של שושן מעבודת פרפורמנס לשפת הסימנים הייחודית שהמציאה - שפה של תנועה, כוריאוגרפיה נרטיבית שממחישה את הטקסט בתנועות ידיים ציוריות. כל עבודותיה עוסקות בשפת הסימנים הזו, ותמיד סימן מרכזי הוביל את התפתחות השפה כולה: בסרט על פנום פן זהו סימן בודהיסטי שמשמעותו "אל פחד", ואילו בסרט "חולמת על מסעות" התנועה של לשים תרמיל על הגב היא שהולידה את ההמשך. כל מילה ותיאור מלווים בסרטים בתנועת ידיים דינאמית וציורית שכמו מציירת באוויר את המלל הסיפורי.
התנועה של לשים תרמיל על הגב "התפתחה לסימן המבטא זמן עבר," מתארת שושן, וידה כאילו זורקת מעמסה מאחורי גבה תוך הדגמה. "וריאציה על הסימן הזה הפכה לזמן הווה הזמן של המסע. סימן התרמיל על הגב חיבר בשבילי בין הזמנים בזמן מסע, כאשר העבר תמיד מלווה אותך, תמיד עולה מן האוב וצף לתודעה בזמן הווה. על הטקסט ושפת הסימנים נוספה אנימציה של כלי תפירה, כלי מלאכה שפורמים ומחברים בין הזמנים, התלבושות העקומות שאני לובשת וגם המסכות של הכלב והבז, דמויות שמלוות את הדמות המרכזית בסיפור, מהוות צל של הדמות, אחת טיפה רעה יותר והשנייה טובה."
אותם שטן ומלאך מיתיים, המבוססים על דמויות האלים המצרים אנוביס ואוסירוס, יוצרים בסרט אווירה מעט חיזרית ולא מוכרת, אווירה ששושן מתארת כמרחב של חלום, כאשר בתוך החלל הזה הדמות מספרת את סיפור המסע שלה. "העבודה מנסה להתמודד עם שלושה זמנים. היא מתחילה בבוקר, יוצאת למסע, ואז מגיעה ללילה בו היא חולמת סיוט - סיוט שהוא ביטוי שיא לכל אותם פחדים וזיכרונות שמלווים אותה. הדמות מתעוררת לבוקר חדש שנותן לה תקווה שהיא יכולה להיות מתוקנת". אך הסרט גם מסגיר שהיא בעצם לא יכולה להיות מתוקנת, כיוון שהיא עדיין נושאת את עברה איתה, "הכל יכול להיות אחר ורק היא לא יכולה להיות אחרת".
לצד הווידיאו שושן מציגה בתערוכה מיצב של פרחים עצומים העשויים מפנימיות של אופניים חתוכות ותפורות יחד. "הסרט הוא לב העבודה, ובגלל ההתעסקות במסע ידעתי שבנוסף אליו אני רוצה לעשות משהו עם פנימית של אופניים, המסמלים את התנועה הזו של מסע, ונושאים רק רוכב אחד. דמיינתי הצללה של העצים, ומשם נולדו הפרחים העצומים שמשתלטים על החלל".
הפרחים השחורים המדויקים של שושן מזכירים את העבודות שהוצגו בתערוכתה "חללים ריקים" במוזיאון הרצליה ב- 2005. שושן, שוב בעקבות מסע, הפעם לטורקיה, חזרה עם ספרי מפות ועם שובה ארצה רצתה "לחסל אותם". היא התיישבה וגזרה אותם, רוקנה מהם את המקום, חיברה אותם יחד, ויצרה חללים בלתי נגישים. הסיזיפיות שבמתודה שלה מסמלת עבורה את "עבודת הנפש", כמו גם הפעולה האנושית של "פירוק דבר אחד כדי ליצור איתו משהו חדש. וזה מה שיפה באמנות", היא מדגישה, "שאתה צריך לצאת למסע, לסמוך על התהליך, ורוב הזמן אתה לא יודע מה אתה עושה, אבל אולי בשלב מסוים תבין וכל החלקים יתחברו לך."