שודדי שודדי הקאריביים

אני עוקב בעניין רב אחר המשפט שמתנהל בימים אלה בסטוקהולם, שבדיה, כנגד ארבעה ממייסדי ומפעילי אתר הטורנטים הפופולארי "The Pirate Bay" (שמתגאה בכ-22 מיליון משתמשים, ומציע מאגר מופרע לחלוטין של לינקים לסרטים, מוזיקה ותוכנות מחשב).

על פי הדיווחים, המשפט (שנפתח בשבוע שעבר, ושצפוי להגיע אל סיומו בסוף השבוע הנוכחי), מזכיר עד כה את המשפט שמתנהל בסוף "בית החיות". מצד אחד, התובעים מבקשים להוכיח ששודדי הים מסייעים לשיתוף קבצים ולהפרת זכויות יוצרים. מצד שני, שודדי הים נמנעים מטיעונים אידיאולוגיים, עושים ככל יכולתם לשחק אותה תמימים, והופכים את האירוע, תוך כדי, לקרקס משעשע. עד עכשיו, עושה רושם, זה עובד לטובתם של העבריינים.

כבר ביומו השני של המשפט נאלצו התובעים לבטל את האישומים הנוגעים ל"סיוע להפרת זכויות יוצרים", והותירו על כנם רק את האישומים החמורים פחות שנוגעים ל"סיוע בהפיכת חומר מוגן בזכויות יוצרים לנגיש". כעת מבקשת התביעה להוכיח שמפעילי האתר הפכו את החומרים המוגנים לנגישים במזיד, ולהראות ששודדי הים למעשה מעודדים שיתוף לא חוקי של חומרים אלה. שיהיה בהצלחה.

ארבעת הנאשמים – פרדריק ניי, גוטפריד סוורתהולם וארג, פטר סונדה קולמיסופי (שלמעשה מפעילים את האתר) והמיליונר בעל העבר המסתורי קרל לונדשטורם (שהיה מעורב במימון האתר בשלבי ההקמה שלו) – הדפו עד עתה את הטענות המופנות אליהם באמצעות לוליינות מילולית מרשימה שהתאפיינה בהתנערות מכל אחריות ושקיבלה סיוע מהמבנה ההיררכי האנארכי של החבורה. וארג, למשל, הכחיש מכל וכל שהוא מנהיג החבורה, טען בעדותו שעל שרתי האתר אין כלל חומרים המוגנים בזכויות יוצרים - מה שנכון – כי אם רק לינקים לחומרים, והציע לתביעה לרדוף את האנשים שמעלים את החומרים המוגנים לרשת. אלה הפושעים האמיתיים, אמר.

במקביל, מחוץ לכותלי האולם, הקפידו הנאשמים (שהגיעו לבית המשפט באוטובוס צבעוני, ומלווים בלא מעט מעריצים) לצייר את התביעה (עליהם נמנים השלטונות השבדיים ונציגים של תעשיית הבידור) כחבורה מיושנת, מנותקת ומאובנת שמתקשה להשלים עם כך שהמודל העסקי שעל פיו פעלו הפך ללא רלוונטי בעידן שיתוף הקבצים. אם לא די בכך, כשפגשו את עורכי הדין של התביעה בפיצריה הסמוכה לבית המשפט בסופו של יום דיונים, אף ניסו לתקוע אותם עם הצ'ק. זה לא כל כך הלך.

אם יימצאו אשמים צפויים שודדי הים, במקרה הגרוע ביותר, לעונש של שנתיים מאסר וקנס של כ-200,000 דולר. כך או כך, דומה שזה לא מאוד מטריד את הארבעה: את סוף השבוע האחרון הם בילו במסיבה פרועה שחגגה את הישגיהם במשפט עד כה. וכך או כך, גם אם באמת יסגרו בסופו של דבר את "The Pirate Bay", ניתן להניח שיימצא חיש קל אתר אחר שישמח להמשיך במלאכה. כי עם 22 מיליון משתמשים קשה להתווכח. ונראה שכיום כמעט כולם כבר מבינים שהניסיון לעצור את תופעת שיתוף הקבצים דומה לניסיון לתפוס מים. אפשר לנסות, אבל יותר כיף לעשות את זה בבגד ים (ואם במקרה גם בר רפאלי שם, בבגד ים, אז בכלל).

דמיינו את "השחקן", של רוברט אלטמן, ללא התחכום, ההומור, הברק, השנינות והשיניים ותקבלו את "What Just Happened?" – סאטירה הוליוודית קלה כנוצה ומבדרת קמעה שיצאה תחת ידיו של בארי לווינסון ("לכשכש בכלב", "איש הגשם", "בוקר טוב וייטנם"), ושצצה כעת בדי.וי.די.

הסרט – שמבוסס על ספרון אוטוביוגרפי דקיק שכתב המפיק הנודע ארט לינסון – מביא את סיפורו של בן (רוברט דה נירו), מפיק הוליוודי משפיע ועסוק שיש לו לא מעט על הצלחת. במהלך השבועיים שבהם אנו מלווים אותו הוא מנסה להשתלט על במאי מגלומן ומופרע (מייקל ווינקוט), לאלף כוכב קולנוע שיצא משליטה (ברוס וויליס), לשמור על יחסים תקינים עם שתי נשותיו לשעבר (אחת מהן מגולמת על ידי רובין רייט פן) ולשמור על דירוגו הגבוה והמכובד ברשימת "האנשים החזקים בהוליווד", של המגזין ואניטי פייר. אם גם יצליח שלא לאבד את שפיותו תוך כדי, אז בכלל, הוא יהיה איש מבסוט מאוד.

"What Just Happened?" לא יתקשה לרצות את מי שמתעניין בנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית החלומות. יש בו מספיק אנקדוטות משעשעות, סיטואציות הזויות, שחקני משנה אמינים (ג'ון טורטורו כסוכן לחוץ, קתרין קינר כמנהלת אולפן קרה כקרח, סטנלי טוצ'י כתסריטאי שלא מצליח לשמור את הסלמי במכנסיים) והופעות אורח מפתיעות (זו של שון פן בולטת במיוחד) כדי לדאוג לכך שהצפייה תהיה רחוקה ממשעממת. אך הסרט לא ממש מצליח (וגם לא ממש מנסה) לספק כל תובנה חדשה באשר לעולם בו הוא עוסק. גרוע מכך, בעוד שהספר של לינסון עסק בהתמודדותו של המפיק עם דיוויד פינצ'ר (בתקופת "מועדון קרב") ועם אלק בולדווין (בתקופת "על הסף"), הרי שכאן מוגשות במקומן דמויות קלישאתיות ולא מנומקות שגובלות בקריקטורה. וגרוע מכל, לכל אורכו עולה מהסרט תחושת שביעות רצון עצמית שמקשה מאוד לסלוח ליוצרים על חוסר נכונותם להפשיל שרוולים ולהתלכלך קצת. כי מה יש להם להיות כל כך מרוצים מעצמם בעצם?

דה נירו משייט על טייס אוטומטי בתפקיד הראשי, ובכל זאת, לעומת הופעותיו בשנים האחרונות, מדובר בהתקדמות (לפחות הפעם הוא הקפיד להיות ער בזמן הצילומים). גם בארי לווינסון מגיש כאן את סרטו הטוב ביותר מזה זמן מה (אם כי יש לזכור שסרטיו האחרונים היו "קנאה" ו"איש השנה", כך שזו לא ממש חוכמה גדולה). ברוס וויליס, לעומתם, שכבר צחק על עצמו במספר סרטים ("ארבעה חדרים", "אושן 12" וכן, גם ב"השחקן") מגיש כאן את הפרודיה העצמית הכי פחות מוצלחת שלו.

למרות שנעשה בידי מקצוענים שמבינים עניין ושהתברכו בטונות של מידע פנימי, "What Just Happened?" נזהר שלא לדרוך לאף אחד על האצבעות. ברוב צביעותו, הוא מעדיף שהמטרות שלו יצחקו יחד איתו. כתוצאה מכך, מבחינת עוקץ, הסרט לא מתקרב לרמה של פרק ממוצע של "הפמליה". והוא רחוק שנות אור אפילו מסאטירות הוליוודיות מדרג הביניים דוגמת "סטייט פינת מיין". ודומה שזה אומר הכל (ודומה שזה גם מסביר במקצת מדוע היה לסרט מרובה הכוכבים הזה כל כך קשה להשיג לעצמו חוזה להפצה בבתי הקולנוע).

ובכל זאת, סצנה אחת – שבה איזה מאעכר ישראלי (בגילומו של מרק איווניר) עושה לדמותו של דה נירו אמבוש בשירותים אחרי הקרנה, ומנסה לסגור איתו דיל – הצחיקה אותי עד מאוד בכנותה וברמת הדיוק שלה. אנחנו אימפריה של קולנוע, ואין בכך ספק בכלל.

ואם כבר אימפריה של קולנוע, אז הנציגים שלנו בהוליווד - אנשי מילניום פילמס ונו אימג' (או במלים אחרות, המפיקים אבי לרנר, בועז דוידזון ודני דימבורט) - נוטלים בימים אלה חלק באחד מהסרטים המצופים ביותר של 2010, ואני מדבר כמובן על "The Expendables" – סרטו החדש של סילבסטר סטאלון (שכתב, יביים ויככב).

העלילה של אפוס האקשן המתוכנן מציבה את סטאלון וחבורתו מול דיקטטור מרושע שיותר ממזכיר את הוגו צ'אבס, אבל מה שכל כך מלהיב אותי בפרוייקט השאפתני הזה (שדומה שהגיע אלינו היישר מ-1986) היא רשימת השחקנים המדהימה שתקיף את סליי ותעניק לו גיבוי מלכותי. שימו לב: ג'ייסון סטייתאם (!), ג'ט לי (!!), דולף לונדגרן (!!!), מיקי רורק (!!!!), פורסט וויטאקר (!!!!!), אריק רוברטס (!!!!!!) ודני טרחו (!!!!!!!). תצבטו אותי כדי שאדע שאינני חולם.

וכאילו שלא די ברשימה החלומית הנ"ל, הרי שבימים האחרונים התבשרנו שגם כבוד המושל, ארנולד שוורצנגר (!!!!!!!!), יתפנה מענייניו השוטפים ויגיע כדי לדפוק הופעת אורח. סטאלון ושוורצנגר – סוף סוף על אותו מסך. מרגש. ולחשוב שגם ואן דאם היה אמור לקחת חלק בחגיגה (הוא סירב, כי הוא לא התחבר לתסריט. מצחיק, לא?).

האם לרנר וחבריו יצליחו סוף סוף לעשות את הבלתי יאומן ולייצר סרט טוב? סביר להניח שלא. אך כבר עכשיו ברור ש"The Expendables" הולך להיות אחד הסרטים הרעים הטובים ביותר של 2010. שיזדיין טרנטינו והנאצים שלו. זה הסרט שאני מחכה לו באמת.