רעש וסלסולים: קובי פרץ דביק ופוזל לצדדים

בזמן שהרוח הנושבת ברחבי הז'אנר היא לעבר הצליל האסלי, קובי פרץ ממשיך להתעקש על שירים דביקים. פרץ הוציא השבוע את "אהבנו" ולמרות שהשיר עצמו עשוי היטב, בעיקר ברמת העיבוד וההפקה המוזיקלית, הוא לגמרי לא בחירה נכונה עבורו. פרץ, שמנסה להתקמבק כבר הרבה מאוד זמן, לא יכול לבנות על שירים מהסוג הזה. הוא חייב ללכת על הבשר החי. זה בדיוק מה שהפך אותו לכוכב. כל המהלכים האחרים שהוא עושה - ההשתתפות בריאליטי של דנה אינטרנשיונל, "ישנן בנות", או תפקיד האורח ב"עממיות" - הם סוג של אחיזת עיניים. פרץ אמור לדעת את זה. הוא הרי השתתף גם בעונה השנייה של "חי בלה לה לנד" וזה לא מינף אותו לשום מקום. הסיבה פשוטה: אם הוא רוצה לחזור לצמרת, פרץ חייב לייצר מוזיקה, מבלי לפזול לצדדים. אך במקום זה, הוא הולך על כותרות; ריאליטי, סיטקום והופעה בתיאטרון הבימה. מעבר לכותרות אין הרבה יותר. באולם רובינא בתיאטרון הבימה יש בסך הכול 900 מקומות ובהתחשב בעובדה שמדובר במהלך חד פעמי, אין סיבה להתהדר בנוצות. נכון לעכשיו הוא לא מתקדם לעבר המטרה והרעש הוא תוצאה של דריכה במקום.

כדי להבין מה עליו לעשות, פרץ צריך להביט לעברו של עופר לוי. למרות שבכל מה שקשור ליכולות ווקאליות לוי לא רואה ממטר את פרץ, עדיין יש מקום להשוואה: שניהם התחילו מאותה בלטה מוזיקלית - טורקית ערבית כבדה, ובמהלך הזמן ניסו לייצר משהו קליל יותר כדי להרחיב את גבול קהל היעד. אך בשנים האחרונות הם הגזימו והתרחקו מאוד, התרחקו מדי. לוי מבין את זה היום, לפחות כך ניתן להסיק מהשיר החדש שהוציא, "נעלמה ברוח". לוי כבר אמר שהוא הגיע לאולפן במטרה לטרוף את השיר, והאמת שזה ניכר על התוצאה. גם ההפקה המוזיקלית המעולה של שי ראובני מתאימה לו. בעיבוד, אגב, אפשר לשמוע את טביעות אצבעותיו של לוי עצמו. המילים של אופיר כהן לא קשורות בכלל לשיר המקורי "אימנה טורקיה", שמדבר על המלחמה בין היוונים לטורקים, ובכל זאת הטקסט סביר בהחלט. חבל רק שלוי חמד לעצמו את הלחן - זה קצת מעיב על השמחה: לוי זמר אדיר, אין עוד אחד כזה בארץ, אין אפילו מישהו שמתקרב אליו בתחומו. אבל אם הוא נתן לשיר פרשנות אחרת, זה עדיין לא אומר שהלחן שלו.

"נעלמה ברוח" יוצר ציפייה לקראת האלבום החדש שאמור לצאת בפסח. בצעדים הראשונים שעושה איתו מנהלו החדש יובל ניסני, אפשר בהחלט להתרשם שלוי סוף סוף נמצא בידיים מקצועיות שיידעו לנווט אותו למקום הנכון.

ליאור מיארה - "עדיין"

בניסיון לייצר לעצמו קו אופייני וצליל ייחודי, ליאור מיארה מוציא את הסינגל "עדיין" ומוכיח שמדובר באדם שיודע את העבודה. תנו לו סגנון והוא כבר יצליח לייצר שיר מתאים. בביצוע נשמע שמיארה עדיין יכול לתת הרבה יותר. קצת ללחוץ על הגז, לעשות מהלכים מרשימים - ואכן נראה שיש לו את היכולות, הוא פשוט מנומס מדי.

שמעון עוקשי - "אהבה של החיים"

גם שמעון עוקשי, בדומה לליאור מיארה, יכול היה להוציא מעצמו הרבה יותר בביצוע "אהבה של החיים". את השירים הכבדים, שירי הנשמה, "הבכי", לא תשמעו באירועים משפחתיים. הם מיועדים להאזנה, לכן הזמר צריך להציג לא פחות מביצוע מעולה. משהו שמרעיד את האוזניים. ב"אהבה של החיים" יש לזמר את כל האפשרויות להגיע לידי ביטוי. עוקשי עושה עבודה טובה. הוא מבצע טוב שיכול היה לעשות הרבה יותר. חבל שהוא נשאר במסגרת הזו ולא התפרע קצת.

רועי סנדלר - "עד שלא"

בגיל 17, הקול הגברי נמצא ממש בשלבי הכנה סופיים. אפשר לשמוע את זה על הגרון של רועי סנדלר. בעוד חמש שנים הוא ישמע אחרת. עזבו חמש שנים - בעוד שנה הוא יישמע אחרת. לכן הוא היה צריך להמתין לזמן הנכון ולהבשיל. את הבוסריות שלו אפשר לשמוע בכל מהלך בשיר "עד שלא". יש כאלה, בעיקר בנות מתבגרות, שיימצאו חינניות בהגשה התמימה והמתוקה שלו. אם נוסיף את המראה החתיכי של סנדלר, יש מצב לאליל נערות חדש בשטח.

לירון רמתי - "שר לך"

הרבה יותר מכישרון ווקאלי, יש ללירון רמתי קסם שתמיד עובד. הוא יודע להגיש שירים בדיקציה מרשימה והוא כובש. לפעמים האלמנטים האלה יותר חשובים מהכול. במיוחד בהופעות, כשהוא מביט לקהל בעיניים. "שר לך", הסיגנל החדש ששחרר רמתי, מוגש על ידו עם המון רגש ונונשלנטיות. מעבר לכך שמדובר בשיר פשוט יפה ונעים, ההגשה שלו משלימה את חווית ההאזנה.

הכותב הוא מפיק ומנהל מוזיקלי בתעשיית המוזיקה הים תיכונית