לפני שנה בערך, מוזיקאי אחד שאני אוהב מאוד, רוקנ'רולר בנשמה, פרפורמר ענק וגיטריסט אדיר, התעצבן בפני על המושג "שוגייזינג". הוא תהה מה הקשר בין זה לבין רוקנ'רול, שמביטים בו בעיניים לקהל, שיש בו ביטחון עצמי, דם ויזע. ניסיתי להסביר לו שגם פה יש יזע ודם וכל השאר, וששוגייזינג היא כבר מזמן לא שם נרדף ללהקות האלה שלא מביטות לקהל בעיניים. חלק כן, חלק לא. מה שניסיתי לומר, והנה אני מנסה שוב, הוא ששוגייזינג הוא חומת הרעש של הביישנים. אלה שיודעים לעשות את זה ככה, ו-וואלק, האישיות שלהם לא מעוצבת כמו השרירים של אנתוני קידיס. יש כאלה שזה חולמני להם מדי. בשבילי זו מוזיקה מנחמת. ומהפנטת. ובכלל, אני מוצא אותה מלהיבה ומרתקת היום הרבה יותר משמצאתי אותה כשהיא רק התחילה להיוולד בסוף האייטיז בבריטניה.
להקת המפתח של השוגייז היא ללא כל צל של ספק מיי בלאדי וולנטיין, שגם הוציאה השנה אלבום חדש ומצוין אחרי שנות שתיקה ארוכות. ערימות הקלישאות שנכתבו על הלהקה הזאת, על קירות של דיסטורשן, שבתוכם שירה חולמנית ומלודיות מתוקות הכל נכון. בעקבותיהם הגיעו גם להקות נפלאות אחרות, שכל אחת מהן צבעה את השוגייז בדרכה שלה - להקות כמו רייד, סלואודייב, צ'אפטרהאוס, Pale Saints, Lush, Adorable ורבות אחרות. ובזמן אמת, עם עליית השוגייזינג בבריטניה, אצל היפסטרים כמו אצל היפסטרים, דאגו לבעוט את השוגייזרים מהעץ באותה מהירות שבה המליכו אותם כדבר הבא. ניל האלסטד מהלהקה הנפלאה סלואודייב אמר אגב כך בראיון לגארדיאן: "זה לא היה ממש הוגן. ההופעות החיות היו רחוקות מלגסוס. העניין שלהן היה האנרגיה של החוויה, ווליום מטורף, ולעשות קפיצות מדרגה ענקיות. העניין היה ההתלהבות, להתמסטל, אבל באותו הזמן להיות גיק משהו שלא היה רוקנ'רול בשום צורה". ובאמת, היה נדמה אז שהשוגייז, שפרח בעיקר בין הישורת האחרונה של האייטיז לבין הניצנים הראשונים של הניינטיז, סיים את דרכו בעולם. במקביל צצו להקות הגראנג', האמריקאיות, הישירות, שחזרו לשורשים, וטאטאו החוצה את הביישנים האנגלים.
אלא שבתחילת שנות ה-2000, הגיחו מוזיקאים אלקטרונים שהושפעו מהשוגייז, ויצרו איתו משהו חדש ונפלא, שהביא אותו לאוזניים שלא בהכרח היו כרויות אליו קודם. היוצר הכי מוכר, שניפק גם הכי הרבה להיטים ואלבומים נהדרים מהלידה המחודשת הזאת של השוגייז, הוא M83. אבל לא רק בזווית האלקטרונית: מתחילת המאה ה-21 להקות שוגייז חדשות צצות בהמוניהן בארצות הברית, ומתברר שגם במקומות רבים נוספים בעולם. הנה, כבר כמעט עשור שהשוגייז הוא בכלל לא תופעה בריטית אלא סגנון מוזיקלי שקיים בפני עצמו בשלל מקומות בעולם, ושמספק רעש נפלא (כשם הסרט הדוקומנטרי שמצולם על הז'אנר בימים אלה) לאנשים ביישנים. ולא רק. אני חושב גם שאפשר לקבוע די בוודאות שבימינו יש הרבה יותר להקות שוגייז שמונהגות ע"י נשים, ושבאופן כללי הז'אנר הזה מנפק כיום כמויות פשוט בלתי נתפסות של שירים מעולים. להקה אמריקאית כזאת, Ringo Deathstarr, מגיעה להופעה ברביעי הקרוב בברבי בת"א, יחד עם להקה שעושה דברים קצת יותר דארק-ווייבים בשם The Soft Moon. ההופעה הזאת (שגם נעביר בשידור חי ברדיו הקצה), נתנה לי תירוץ לממש חלום רועש שרציתי להגשים כבר המון זמן. בראשון הקרוב אשדר בקצה מרתון שוגייז בן לא פחות משש שעות, ביחד עם ירדן אלבוחר. נשדר כל מה שנספיק, מלידתו של הז'אנר ועד ההווה היפהפה שלו. נתחיל כבר ב-13:00. מקווה שתקשיבו.
לסיום, המון מילים כואבות נכתבו על גבריאל בלחסן. אני עדיין לא מצליח לדבר או לחשוב עליו בלשון עבר. אני רק יודע שאני כבר מתגעגע אליו, וזה כנראה רק יכאב יותר ככל שיעבור הזמן. זה השיר שלו שאני הכי אוהב. להיפרד ממנו אני לא יכול.
(קוואמי)
מתנת פרידה
זה טור הפרידה שלנו מהבלוג בוואלה! תרבות, אנחנו בטח עוד ניפגש כאן בעתיד הלא רחוק. רציתי רק להשאיר פה רימיקס חדש למוזיקאי שאני מאוד אוהב שהכרתי השנה, מתיו אי. ווייט (Matthew E. White).
ווייט הוא אמריקאי שהגיח משומקום עם אלבום יפהפה, שקצת קשה להגדיר בדיוק סגנונית. בדיוק כמו שאני אוהב. בראיון איתו הוא אמר "אם בחור שחור היה שר את שירים האלה, זה היה פשוט סול, אבל אני סתם בחור לבן שלא יודע לשיר סול". נו, אז הוא גם חמוד וצנוע.
תקשיבו לרימיקס היפה הזה של יקירינו הוט צ'יפ, שמותחים את הגרסה המקורית בעדינות ולא מנסים להפוך את השיר בכוח למפלצת מועדונים על סטרואידים.
(נדב רביד)
