למרבה הצער, 2014 תיזכר בספרי ההיסטוריה כשנה בה הלך לעולמו מנחם גולן. נוסף לכך, היא תירשם גם כשנה בה נעשו שני סרטים תיעודיים על קאנון, חברת ההפקה האגדית שלו ושל בן דודו ושותפו, יורם גלובוס יבדל"א. הראשון, "הגו-גו בויז" של הילה מדליה הישראלית, הוקרן לפני כמה חודשים בחגיגות הקולנוע של קאן ושל ירושלים. השני, "Electric Boogaloo: The Wild, Untold Story of Cannon Films" של מרק הרטלי האוסטרלי, הוצג אמש לראשונה בפסטיבל טורונטו וכן באירוע מיוחד בפריז, בו צפיתי בו גם אני.
אז איך נולדה הכפילות הזו? לפחות אם לסמוך על מה שדווח, הסיפור הוא כזה: הראשון להרים את הכפפה היה הרטלי, שהודיע לגולן וגלובוס על כוונותיו, וביקש מהם להתראיין גם כן לסרטו. אלה לא רק שסירבו, אלא שמיד יזמו את ההפקה הנוספת, אליה התראיינו ועמה שיתפו פעולה, אם כי בהחלט היתה בה ביקורת עליהם והוענק בה לא מעט זמן מסך לרגעים הפחות מוצלחים שלהם.
לא ברור באיזה תואנה סירבו בזמנו גולן וגלובוס לבקשה של הרטלי, אבל לאחר צפייה בתוצר שלו, קל להניח כי עשו זאת מפני שהרגישו בגישתו משהו תוקפני, שחצני ואף ילדותי. כל התכונות הללו באות לידי ביטוי באופן מובהק כבר בשלבים מוקדמים של הסרט שבסופו של דבר אינו יותר מאסופת אנקדוטות וצ'יזבטים על פועלו של הקולנוען המנוח.
גם "הגו-גו בויז" לא היה מושלם, אבל הוא עדיף פי כמה וכמה על סרטו של הרטלי. קודם כל, האוסטרלי סובל מחסרונו של גולן, שאוצר החוויות שלו, והדרך הסגנונית בה נהג לספר אותן, הם נכס לכל מסמך על ההיסטוריה של הקולנוע. חוץ מזה, גם מבחינה אמנותית טהורה, ההפקה האוסטרלית לא עשויה טוב. הסרט הישראלי התהדר במלאכת האמן של העורך דניאל סיוון, שהפליא לארגן את חומרי הגלם הרבים. הפרויקט המתחרה, לעומת זאת, איבד את ידיו ואת רגליו בחדר העריכה. אין לו בכלל קצב, והצפייה בו תזזיתית, מבולבלת ולא מהנה.
כל הבעיות הללו חמורות כשלעצמן, אך הן מתגמדות לעומת מה שבאמת מתריס בסרט: התחושה היא כי הרטלי לא באמת מתעניין בסיפור של קאנון, ובהקשר התרבותי-קולנועי-היסטורי שבו החברה קמה ופעלה, אלא פשוט בא להריץ צחוקים. כך הופך הסרט למעין ערב מיוחד בפסטיבל מספרי סיפורים, במסגרתו מתיישבים מול המצלמה עשרות במאים, תסריטאים, שחקנים, עוזרי הפקה ועוד אנשי קולנוע שהזדמן להם לשתף פעולה עם גולן, והם מתבקשים להעלות באוב כל מיני פכים לא מהותיים במיוחד והאמת שגם לא מצחיקים במיוחד מאחורי הקלעים. אלה גם מתחילים לחזור על עצמם: בפעם הראשונה שאנו לומדים על שטיק שהמציא המפיק המנוח כדי לחסוך בתקציב, זה עוד איכשהו מבדר וחינני. בפעם העשרים, העוקץ כבר אבד.
יש שתי בעיות נוספות עם אופי המרואיינים שאסף הרטלי: קודם כל, הוא לא הצליח להגיע לרוב האושיות המרתקות באמת עמן עבד גולן. לא ז'אן לוק גודאר וגם לא ז'אן קלוד ואן דאם מתראיינים כאן, אלא בעיקר אנשים שהרבה פחות מעניין לשמוע אותם.
רבים מאלה, שופעים טענות כרימון על העבודה שלהם עם המפיק עליו השלום: על איכות הסרטים, על תנאי ההפקה, על המוסריות של התכנים ועל מה לא. את הטרוניות הללו, המרואיינים בדרך כלל מביעים בצורה מזלזלת ומתנכרת למדי, ומוזר לשמוע את זה הרי אף אחד לא הכריח אותם בזמנו לקחת חלק בהרפתקאות של קאנון, הם עשו את הכל במודעות וברצון, אז מה פתאום, כל כך הרבה שנים לאחר מכן, הם מיתממים ומתנהגים כאילו נקלעו בטעות לקרקס של גולן? רוב המשתתפים גם עבדו עמו לאורך זמן ושיתפו עמו פעולה במספר הפקות, אז בכלל תמוה לחזות בהם מתנהגים כאילו נקלעו במקרה לחצר של חברת ההפקה.
לסיכום, הדבר המטריד מכל בסרט הוא הנרטיב שהרטלי מנסה לבנות. למשנתו, יש הסבר מרכזי לכך שחברת קאנון התרסקה בסופו של דבר, הרבה לפני שהצליחה להשלים את כיבוש הוליווד. הסיבה, לטענתו הדי מפורשת, היא שגולן וגלובוס היו זרים (ישראלים, לצורך העניין, אבל אין כאן משהו אנטישמי או גזעני), ולכן אף פעם לא באמת הצליחו להבין את התרבות האמריקאית ולהשתלב בה.
מילא, שהרטלי מציג את התפיסה הזו בצורה מעט מתנשאת ולעתים גם בתוספת שמחה לאיד. הפגם האמיתי בגישה הזו עקרוני יותר היא פשוט מתרסקת לנוכח ההיסטוריה. הרי ישויות הוליוודיות רבות התאדו עוד לפני קאנון. זה קרה גם ליונייטד ארטיסטס, ל-RKO ולעוד, והרי האנשים מאחורי האולפנים האגדיים הללו ממש לא באו מיפו. לפיכך, כל כך מאולץ ולא אמין לראות כיצד הבמאי התיעודי מנסה להפוך את סיפור עלייתו ונפילתו של גולן למשל טרגי על חוסר יכולתו של המהגר להגשים עצמו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
רק בשניות האחרונות, ממש עם עליית הכותרות, טורח הרטלי לקנח בכמה ציטוטים על חשיבות מורשתו של הקולנוען הישראלי. אך זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי. בסופו של דבר, את חווית הצפייה הזו אפשר לסכם במשפט אחד מזל שגולן לא בחיים כדי לראות את הסרט הזה.
לא כל יום מגיע סרט לשער של עיתון צרפתי, ובמקרה של סרט ישראלי, זה לא קורה כל יום ואפילו לא כל עשור. היום זה קורה ל"הגננת" של נדב לפיד, שיוצא כעת בצרפת, כשלושה חודשים לפני הפצתו בארץ.
עלייתו לאקרנים בצרפת מגיעה ארבעה חודשים לאחר שערך את בכורתו בפסטיבל קאן. כבר אז, הסתמן כי "הגננת" מעלה את לפיד לכיתה של הגדולים ביותר, ועם הפצת הסרט מתברר כי התקשורת הצרפתית אכן מסמנת אותו כאחד האירועים הקולנועיים הגדולים של השנים האחרונות, לא פחות. וכך, ביום עמוס במיוחד שבו עולים לאקרנים עוד שלל פרויקטים מדוברים, הדרמה הישראלית מככבת על השער של "ליברסיון" ו"לה מונד", שני העיתונים היוקרתיים במדינה, ומקבלת אינצ'ים רבים בהם ובכלי תקשורת מודפסים אחרים. בטבלת הכוכבים של "מחברות הקולנוע", כתב העת האגדי, הסרט מתקמם בשלישיית הצמרת, אפילו לפני "התבגרות" הכה מהולל ו"שנת חורף", שקטף בריביירה את דקל הזהב.
לכל זאת, כמובן, מצטרפת נוכחות מרשימה גם בטלוויזיה, ברדיו ובאתרים ובלוגים. כמעט ללא יוצא מן הכלל, זה תמיד בהקשר חיובי. "הגננת" זוכה בצרפת לכל סופרלטיב אפשרי, ולפיד מושווה תכופות לאנטוניוני, קישלובסקי ושאר קולנוענים שכל יוצר מסמיק מאזכור שמו באותה שורה עמם.
צפייה נוספת ב"הגננת", במסגרת בכורתו הפריזאית, איפשרה לגלות כי אכן, לפיד מרוויח ביושר את המחמאות. עכשיו נותר רק לקוות כי עם הפצתו בארץ, ישכיל הסרט המיוחד הזה לגעת גם בלבם של הצופים במולדתו.
לסיכום: המלצה. כפי שהוכיחה גם ההצלחה הפנומנלית של פסטיבל דוקאביב האחרון, הקולנוע הדוקומנטרי רק נהיה יותר ויותר פופולרי בישראל. מעתה, יכולים שוחרי הדוקו הרבים בארץ להתענג על בלוג מיוחד המוקדש לנושא Doctalk שמו, פרי עטו של אוהד לנדסמן הרהוט והידען.
שני הפוסטים הראשונים עוסקים בשתיים מן התופעות הדוקומנטריות הבולטות של הרגע "איש הגון", הסרט התיעודי מעורר המחלוקת על מכתביו של הימלר, שהגיע לארץ בסוף השבוע האחרון; ו"מבט הדממה", מעין המשכון של ג'ושוע אופנהיימר ל"מעשה ההרג", שנחשב בעיני רבים ליצירת הדוקו הגדולה של העשור, לכל הפחות. לנדסמן עוסק בשני הסרטים באופן מעמיק אך קומוניקטיבי לחלוטין, ומבהיר בכך שכל מי שמתעניין בתחום לא יכול להרשות לעצמו שלא להכניס את הבלוג למעגל הקריאה שלו.