הצייר רפי לביא, מהמרכזיים והדומיננטיים באמני ישראל, שהיה גם מורה לאמנות וממקימי בית הספר "המדרשה", אוצר, מבקר מוזיקה קלאסית ומבקר אמנות לשעבר בעיתון "העיר", מת אמש ממחלת הסרטן בגיל 70 בביתו שבתל אביב. לביא תרם את גופתו לאוניברסיטת תל אביב, למען חקר המדע, ולכן לא תתקיים הלוויה.
"אני אמות כנראה בלי כאבים", אמר לביא בראיון שהעניק לכתבת "הארץ" דנה גילרמן לפני כחודש, "השנה הזאת היתה השנה הכי טובה שהיתה לי בחיים... אני מוכן שהיום, היום הזה, יימשך כמה שרק אפשר, אבל אם זה ייגמר מחר או מחרתיים זה בשבילי אותו דבר.
"עוד יום, עוד שנה, עוד עשר שנים. עשר השנים האחרונות שלי עברו במהירות וגם הבאות יעברו כך. הבעיה שלי זה למות נכון. לשלוט בעצמי, לא למות חצי צמח, לא להיות בבית חולים כדי לא להרגיש מנותק".
לביא נחשב לדמות מפתח באמנות הישראלית, וליוצר שלא הולך בתלם. הוא היה אחת הדמויות המכריעות בהיווצרותה של סצינת המודרניזם באמנות הישראלית, וגידל דורות של אמנים. במהלך חייו נתפס כאישיות שנויה במחלוקת, וכונה "דיקטטור" בפי רבים, ביניהם גם מעריציו הגדולים.
תחילת דרכו
רפי לביא נולד בתל אביב ב-1937, וכבר מילדות צפה שעתידו יהיה בתחום האמנות. בתחילה האמין שיגדל להיות מוזיקאי דגול: "מגיל שלוש ידעתי שאני קומפוזיטור. ידעתי שאני אמן ושאני צריך להתבטא", סיפר לביא בראיון ל"הארץ". לדבריו, "אחרי שוויתרתי על קומפוזיציה היה לי משבר קשה. התחלתי לכתוב שירה...ראיתי שלא רק שאין לי מה לומר, אלא שאין לי ולו שמץ של כישרון".
"התחלתי ללכת לחוגים לתולדות האמנות שחיים גמזו נתן ברמת גן. לאט לאט זה משך אותי, הציורים של מודליאני וסזאן, והתחלתי לקנות רפרודוקציות ופתאום בא לי לצייר וראיתי בגיל 17 שהציור הוא הבית שלי"
את התערוכה הראשונה שלו הציג לפני 45 שנה בגלריה "רינה" בירושלים. לביא העיד כי באותה תקופה השפיעו מוריו אריה ארוך ואביבה אורי על יצירתו האמנותית.
"דלות החומר"
באמצע שנות השישים השתייך לביא לקבוצת האמנים "עשר פלוס" ששילבה בעבודותיה צילום, "רדי מייד" וקולאז', ומנתה בין השאר גם את יגאל תומרקין, אורי ליפשיץ וציונה שמשי.
את סגנונו המוכר עיצב לביא מאוחר יותר כששימש מורה בבית הספר לאמנות "המדרשה", אז גם היה בין המציגים בתערוכה החשובה שאצרה שרה בריטברג-סמל תחת הכותרת "דלות החומר" במוזיאון תל אביב לאמנות.
המונח תיאר קבוצה מרכזית של אמנים, "הקבוצה התל-אביבית" לפי סמל, בראשם לביא עצמו יחד עם הנרי שלזניאק, יאיר גרבוז, דגנית ברסט ומיכל נאמן.
לביא הפך לאמן המזוהה ביותר עם אותו מינימליזם כשיצר עבודות מחומרים "נחותים" כביכול: שירבוטים בעיפרון ועט (הוא הראשון שקרא לציוריו "קשקושים"), ציור על גבי דיקט ולא על גבי בד (מה שהתחיל כאילוץ כלכלי והפך לסימן היכר של עבודותיו) ושימוש בצבע תעשייתי ובגוונים שנחשבו אז לא מקובלים.
הילד הרע של האמנות
מאז ומתמיד נחשב לביא ל"ילד הרע של האמנות" עם פליטות פה שלא היו בדיוק פוליטקלי קורקט: "מילדות הייתי המנהיג. את יודעת כמה חסידים שוטים היו לי וכשאני שומע את השטויות שהם מצטטים מפי כשאני כבר הבנתי מזמן שזה שטויות, אני מתפלץ", צוטט לביא בעיתון "הארץ".
לביא העביר ביצירותיו מסרים פוליטיים, כשזכורה במיוחד יצירתו משנת 96' המורכבת מתמונת זיכרון ליצחק רבין ולידה דיוקן של בנימין נתניהו כראש הממשלה הנבחר. קו אלכסוני של צבע אדום מכסה על פיו של נתניהו, ומתחת כתוב בכתב יד "ביבוק צא", כשמתחת לדיוקנו של רבין מופיעה הכתובת "חבר חסר".
בראיון האחרון שלו לפני כחודש לכתבת "הארץ" דנה גילרמן, סיפר לביא מדוע סירב להציג מועמדות לפרס ישראל, ואמר: "אני אמן, אני לא רוצה לקבל שום דבר מהמדינה כדי לא להרגיש חייב. אני טוען שפרס ישראל צריך לתת למי שהתנדב לטובת המדינה. חייל, מחנך.
"אמן? מה הוא תרם למדינה? במה הוא שירת אותה?... יש לי התנגדות לכל עניין הפרסים והמלגות שיוצרים קשר בין השלטון לאמן ספציפי, והופכים אותו לאסיר תודה. שיתמכו באמנות ולא באמן. שיקנו עבודות".
פרישה לגימלאות
אחרי שהוציא תחת ידיו ארבעה דורות של אמנים ב"מדרשה", פרש לביא לגימלאות לפני שמונה שנים. בית הספר הקדיש גיליון של המגזין "המדרשה" לכבוד המורה המיתולוגי. העיתונאי אדם ברוך, הקריקטוריסט דודו גבע ז"ל, הצייר ומחליפו בתפקיד יאיר גרבוז( שראה בלביא מורהו העיקרי) והצייר משה גרשוני, כתבו כולם כיצד השפיעה עליהם אישיותו ויצירתו של לביא.
בשנת 2002 ערך מוזיאון ישראל רטרוספקטיבה גדולה שסקרה את הקריירה הארוכה של לביא, במסגרתה הוצגו קרוב ל-200 יצירות שלו. מבקרים רבים ראו בתערוכה זו, שאצרה שרית שפירא, את התערוכה הטובה ביותר שלו.
שנתיים אחרי הרטרוספקטיבה המרשימה במוזיאון ישראל ערך לביא תערוכת יחיד בגלריה גבעון שנקראה: "ערבי - שפם סגול", וסיכמה את עבודתו בזמן שחלף. באותה שנה עבר דירה, ובצעד מפתיע תרם את אוסף האמנות הישראלית העשיר שלו להמשכן לאמנות על שם חיים אתר שבקיבוץ עין חרוד איחוד.
"המוות לא מפחיד כמו האיך"
לביא סבל בחייו מבעיות בלב ובעמוד השדרה והפסיק לצייר לפני מותו עקב תשישות: "אין לי כוח, אני לא יכול לזוז", אמר בראיון האחרון, "רק לפני חודש סיימתי לעבוד על קבוצה גדולה מאוד של עבודות. בין זו לבין קודמתה הייתה חצי שנה שלא ציירתי".
כשנשאל האם הוא חושב על סוף ימיו ענה לביא: "אני חושב על זה המון. המוות לא מפחיד כמו האיך. אני מפחד להיות תלוי ומפחד שלא אהיה מסוגל לצייר. כאב לא מפחיד אותי. אומרים שרגע לפני אפשר להתאבד, אבל אין רגע כזה. אף פעם לא היה איכפת לי מה יישאר אחרי."
רפי לביא השאיר אחריו את אשתו אילנה , שני בניו יואב ואביב, וחמישה נכדים.
ערוץ 8 ישדר לזכרו את הסרט שנעשה עימו רק לאחרונה, "ראש גרניום" (ש.ח), ביום שישי ב-21:30, וביום חמישי הבא ב- 20:00.