מישל קישקע

על שער "אפשרות של אי" מופיע מישל וולבק בתנוחה פאריס-הילטונית משהו: העמידה עקמומית, החולצה, המכנס והכלבלב תואמים. ואכן, בעולם הסוער והמלא-בעצמו של הספרות הצרפתית, מישל וולבק הוא סוג של פאריס הילטון, רק עם יכולות קוגניטיביות – מחולל שערוריות לא-קטן ומטאור ספרותי. טוב עשתה הוצאת בבל כשמרחה את דיוקנו על כריכת הספר, לא רק משום שוולבק הוא כזה סופר נחשב, אלא בעיקר משום שכל הגיבורים של וולבק הם ממילא השתקפויות בדיוניות שלו עצמו.

דווקא לגיבור של "אפשרות של אי" לא קוראים מישל. קוראים לו דניאל1, ולפעמים דניאל24, או דניאל25. שני קווי-עלילה נפרשים לאורך הרומאן השאפתני הזה – הראשון, שמתרחש בימינו, עוסק בחיי האהבה של דניאל1, קומיקאי עשיר ומלנכולי בסוף שנות הארבעים לחייו. השני, אי שם בעתיד פוסט-אפוקליפטי, מתאר את ימיהם של דניאל24, ואחריו דניאל25, שהם שיכפולים גנטיים מדוייקים של דניאל1. שיכפולים אלו, הנקראים "ניאו-אנשים", הם גירסאות משופרות מבחינה ביולוגית של בני האדם, והם חפים כמעט לחלוטין מרצונות ודחפים אנושיים. הניאו-אנשים מעסיקים את עצמם בפירוש והתעמקות בדברי ימיו של מייסד השושלת שלהם, דניאל1 במקרה שלנו, ודרכם אנחנו נחשפים לסיפורו.

בדומה לשאר ספריו של וולבק, קו העלילה של דניאל1 עסוק בעיקר ביחסיו עם נשים: תחילה עם איזבל, אישה מבריקה בת גילו, ואחר-כך עם אסתר, צעצוע-מין אנושי שיכולה להיות הבת שלו. הפן הזה של הרומאן הוא גם החלש ביותר, משום שהוא מהווה בעצמו שיכפול גנטי מדויק של מערכות היחסים הקשות והמיוסרות שמופיעות בספריו הקודמים של וולבק, ואין בו חידוש תמטי או סגנוני. העיסוק האובססיבי של וולבק במושג האהבה – שילוב מוזר של ניתוח קר-דם והערצה נאיבית– ממשיך גם כאן, וגם כאן הוא קושר את הרגעים והרגשות האינטימיים ביותר למצעדו האדיש והכבד של הקפיטליזם. הפעם, סיפור שתי אהבותיו הגדולות של דניאל מאפשר לוולבק לצאת למתקפה רבתי נגד פולחן הנעורים המערבי: איזבל, למשל, היא עורכת של עיתון-אופנה בשם "לוליטה" שכל עיקרו קיבוע האידיאל המיני בסביבות גיל 15. אין פלא שכאשר הציצים שלה מתחילים להדרים, איזבל מסתגרת כנזירה פרושה וממתינה למותה.

אסתר, אותה פוגש דניאל1 אחרי הפרידה מאיזבל, היא תוצר מובהק של הקפיטליזם, שעיתונים כמו "לוליטה" הם האוונגרד שלו – אישה בת עשרים עם גוף ונפש של ילדה בת 15. אסתר זו היא בת-אנוש חלולה ואגוצנטרית, לא משום שכך גידלו אותה, אלא משום שזהו אופן ההתנהגות הראוי והטבעי של הניצבים בראש פירמידת הנעורים. העניין הוא לא בכך שאסתר יפה – גם איזבל הייתה יפה עד שנעשתה בת ארבעים – אלא בכך שהיא צעירה. גילה המוקדם מאציל עליה יופי שדניאל1 אינו מסוגל לעמוד בפניו. הניגוד של יופי אינו כיעור עוד. הניגוד של יופי הוא הזיקנה, וככל שאידיאל היופי מתמקם מוקדם יותר בגיל ההתבגרות, כך גם מקדימה להופיע הבלות: ארבעים הוא השישים החדש.

אולם וולבק הוא לא נעמי קליין והוא לא תר אחר מהפכה, ואפילו לא אחר רפורמה. נדמה שוולבק נואש מהמין האנושי – לפחות מן החלק המערבי שלו – וב-"אפשרות של אי" הוא פונה לפתח את אותה אוטופיה ביולוגית שעליה רמז ב-"החלקיקים האלמנטריים". דניאל1 נכנס בסודה של כת האלוהימים, שמציעה בליל מטופש של ניו-אייג', פולחן עב"מים וחיפוש אחרי חיי נצח. חלקי הרומאן שעוסקים במפגש בין דניאל1 לחברי הכת הם לא רק המהנים ביותר ב"אפשרות של אי", הם גם מהטובים שכתב וולבק מעודו. תיאור ההווי הכיתתי נשען על שילוב מרתק של הריאליזם הדייקני של אסימוב עם הבעתה המסוייגת של האנטר ס. תומפסון, ובין השורות מציע וולבק – סופר ממועט ניואנסים והומור בדרך-כלל – פארודיה מעודנת ומשעשעת על ספרי הבשורה הנוצריים.

כפי שאנחנו מגלים כבר בתחילת הרומאן, החיפוש של נבחרי הכת אחר חיי נצח מוכתר בהצלחה – לא משום שיש ולו גרם של אמת בקקפוניה הרעיונית של הנביא שלהם, אלא משום שהיה להם כסף לכלכל מדען פורץ דרך באמת. ככל שחייו של דניאל1 מחוץ לכת מאבדים את טעמם – אסתר, כיאה לאצולת הגיל, מתעייפת ממנו מהר מאד – כך ההבטחה של חיי נצח קורצת לו יותר; הרי חיי נצח מבטלים את מושג הזקנה. כת האלוהימים הופכת לדת ההתגלות הראשונה שהגמול שהיא מבטיחה אינו מחייב פרידה מהגוף ונדידה לספרות אחרות. חיי נצח אינם עוד פיצוי מטאפיזי על חיים ראויים; חיי נצח הם פרוצדורה ביולוגית שניתן לרכוש תמורת כך וכך אירו. וכך, העשירים קונים לעצמם ארכה אינסופית בדמות הניאו-אנשים, בעוד שאר האנושות צוללת לתוך תהום של אסונות אקולוגיים ומלחמה.

בשלב מסוים של הרומאן נדמה שוולבק כמעט מאמין בעצמו באושר הסטרילי שטמון בחיי נצח, אבל השלב הזה חולף מהר מאד. דניאל25, העל-אדם, בוחל בקיום העקר והמוגן שלו, והוא יוצא לחקור את החורבות הפראיות של הציבליזציה האנושית, יחד עם פוקס, כלבו האהוב. ופתאום, הפרוזה היבשה והרעילה אליה הרגיל אותנו וולבק נצבעת בצבעים רכים, רומנטיים, רובינזון-קרוזיים הרבה יותר. הבוז של וולבק למין האנושי עדיין שם, רווי בתיאורו את להקות בני האדם שמשוטטות בינות ההריסות ומכלות חיים קצרים, אלימים ומאוסים. אבל דניאל25 לומד לחוש אובדן, ולומד לחוש סבל, כלומר לומד לחיות, ואף על פי שאין גאולה, כי וולבק לעולם אינו מציע גאולה חותכת, חד-משמעית, הרי המסע הזה מחלץ ממנו כתיבה מפוייסת ואנושית, ובדפים האחרונים של הרומאן נדמה שהמיזנתרופיה המאכלת של וולבק – והוא שונא בכוח ובכישרון עצומים – מתהפכת פתאום ומפציעה כאהבת אדם, זהירה אמנם, אבל גדולה וסוחפת לא פחות. ואם זכינו להגיע לרגע כזה בקריירה של וולבק, דיינו.

"אפשרות של אי" מאת מישל וולבק. תרגום מצרפתית: לנה אטינגר (הוצאת בבל)