שים גלי צה"ל וסע

בין אם הוא טוב או לא (והוא לא), סביב האלבום החדש של אריק איינשטיין (וגיא בוקאטי, לא נשכח) נרקם קשר שתיקה מסתורי: מעבר לכתבה באחד העיתונים (שגם היא תהתה על אותו קשר שתיקה), האלבום החדש של אריק איינשטיין עורר בישראל את אותה תהודה שעורר מצב הסיגריות בעזה. אלא שפשר השתיקה מתבהר מאוד, כשמביטים בדיסקוגרפיה של איינשטיין: מאז האלבום "לאן פרחו הפרפרים" המצוין ב-1997, הקריירה של איינשטיין היא קפיצת ראש לבור נטול יצירתיות ומקוריות וללא תחתית, שעוברת בתחנות נפל כמו "מוסקט" האנמי, או "שתי גיטרות בס תופים", להיט של חנויות יד שנייה. לציבור הישראלי לא קל לראות את איינשטיין, קול הזהב של דור המדינה, בשקיעתו האיטית על כורסת המוזיקה, ואם לציבור לא נעים, אז בוודאי לא התקשורת תקום ותכתוב "אריק תתעורר" (אופס, קונוטציה רעה).

התמקדות ב"כל הטוב שבעולם", מראה בדיוק היכן הבעיה של איינשטיין: האיש שכמעט תמיד חלק את הקרדיט על אלבומיו עם אמני הסוגה-עילית של המוזיקה הישראלית, פשוט לא יודע לבחור שותפים ליצירה, או ליתר דיוק, בוחר אותם על פי קריטריון מעוות שלא תואם את יכולותיו ומעמדו: מלבד "מוסקט" עם שלום חנוך (שנדמה כעטוף תחושת נחיצות לפוצץ קופה), וחלק קטן מ"שמש רטובה" שנעשה עם ארקדי דוכין ומיכה שטרית, איינשטיין בחר לעבוד עם אמנים צעירים ממנו בהרבה, ובעיקר, מעריצים היסטריים של דמותו המיתית בזמר העברי. פיטר רוט (ב"רגעים") ובוקאטי באלבום הנוכחי, עוטפים את איינשטיין בשמיכת פוך של שעמום, שאולי מתאים לימיו של איינשטיין ב"ארץ ישראל הישנה והטובה", אולם היום הוא בעיקר נשמע כמו שידור מחזורי של ערוץ 33. האטימות שאיינשטיין מפגין בבחירת דמויות מוזיקליות שלא מסוגלות להתמודד איתו ובעיקר עושות לו קפה, הגיע לשיא עם בוקאטי, מה שמחייב גרסא מוזיקלית להתערבות (אינטרבנשן), שתעורר את איינשטיין מתנומתו. אבל את זה נשאיר ליוני רכטר, שם-טוב לוי ושות'. כעת, המשימה הדחופה יותר היא למצוא לגדול זמרי ישראל ובעל המניות העיקרי בתרבות הישראלית, בני זוג חדשים. אריק - אם תתעניין במי מאלו באמת, תרים טלפון למערכת, מבטיחים לעזור.

הקלישאה תנסה להפוך את איינשטיין בשנותיו המאוחרות למיני מקבילה של ג'וני קאש זצ"ל בסדרת ה"אמריקן רקורדינגס", שהקליט האחרון בערוב ימיו. זהו פתרון לא רע, אבל הוא מצריך גם ריק רובין, ואת זה, כמו כדורסלן ישראלי ב-NBA, אין לנו. היחיד שמתקרב לכך בעיני הוא - לא, זה לא עופר מאירי - אסי תאג'ר (קאטמין, אקס ליון תאמר). תאג'ר הוא אישיות מוזיקלית רב גונית, שנעה מההארד-קור לפולק עדין וקורע נשמות. בנוסף, האיש כותב שירים שהם חצים מורעלים ללבבות הקרים ביותר, ואחד האמנים היחידים שצריך להעתיק בשלמותם כשיחלו השכפולים הגנטיים.

היכולות של תאג'ר הופכות אותו למועמד המושלם עבור איינשטיין: ההשכלה המוזיקלית שלו בתולדות התפתחות הגיטרה והניסיון בהפקות מוזיקליות מצליחות לאלבומים שקטים (שלושת האלבומים של קאטאמין), מכשירים אותו עבור שמרן כמו אריק. היותו גם מעורב בהפקות רוק קשוחות ומתוחכמות יותר מבטיחות גם שיוכל להתעמת עם איינשטיין ברגע שזה ייזכר שהוא אוהב את התה והלימון. היותו של תאג'ר מוכר תודעתית בישראל בהיקף של שלושה מטרים רבועים, תעודד אותו לשתף פעולה עם הזמר מספר אחת. ביהדות קוראים לזה זיווג משמיים.

יונתן רזאל הוציא באחרונה את אלבום הבכורה שלו, והוא מוצלח יחסית בדיוק בנקודות שחסרות לאריק איינשטיין: רזאל מגלה יצירתיות בהפקה שנשענת בעיקר על כלים קלאסיים והפקה נעימה לאוזן. רזאל הוא מעבד מוזיקלי שעבד עם מספיק אמנים מפורסמים (אביתר בנאי, ארקדי דוכין ועוד), אבל הוא גם כזה שלא מגיע מהצד הנכון של הרוק הישראלי (לפרטים, נא לקרוא בביטאון המתנחלים "בשבע"), כך שריקודי התרפסות בפני איינשטיין לא יהיו כאן. איינשטיין לעולם כתב מנקודת מבטה של ישראל החילונית הכמהה לנורמליות שלא קיימת. אולי פגישה עם הצד השני של הקווים הירוקים תביא לפיצוץ היצירתי המיוחל.

באופן יותר ממפתיע, במשך יותר מארבעים שנות קריירה, אריק איינשטיין מעולם לא חלק קרדיט של אלבום עם אישה. כמי שעל פי שמועות מדבר בעיקר על ספורט, טבעי שהוא לא מצא איתן שפה משותפת, אך כמאהב הגדול של המוזיקה הישראלית, זה קצת עצוב שהנשים של איינשטיין טובות רק כדי להיות מושא שירים. עכשיו זה הזמן לשנות את זה, ועם היוצרת שסובלת גם היא יותר מכל מבחירת שותפים בעייתית. קינן טובה לאיינשטיין בעיקר ככותבת שירים בוהקת, סוערת לעתים כמו נהר ובעלת שקט פנימי של צהרי יום כיפור. מוזיקלית, קינן היא מלחינה טובה, רק כזו שלא מאמינה בעצמה יותר מדי, ומפקירה עצמה בידי מפיקים מרובעים. אולי היא ואיינשטיין ישמרו זה על זו, מפני הפחד הגדול ביותר שלהם: הם עצמם. לחילופין, גם תמר אייזנמן הגרובית תוכל לעשות באיינשטיין פלאים.

אחד הדברים הראשונים שאיינשטיין שכח לעשות בשנים האחרונות, הוא להתפרע, אבל באמת. ומה יותר מופרע משיתוף פעולה של סמל השמאל הישראלי הישן עם ערבי נוצרי, רוקר וחפלאי שכותב מצד אחד על תלישות מוחלטת ומצד שני על שורשיות הערביים? האיש שלא הופיע בלונדון וקירשנבאום בגלל פיגוע (ונאמר לחבר מלהקתו "ותגיד לחברים הערבים שלך שיפסיקו לעשות פיגועים"), מלבד היותו מוזיקאי מצוין שידובר בו עוד רבות (אלבום חדש ייצא ממש בקרוב), יכול לקחת את איינשטיין למקומות בהם לא ביקר מעולם, פשוטו כמשמעו.

רציתי לכתוב כאן על סוליקו, שיהפכו את איינשטיין ללהיט פלאפונים מוצדק, או אפילו על קוואמי, שיספר לאריק על קצת מוזיקה חדשה דלא נשמעת כמו העתק חיוור של מצעדי פזמונים עתיקים, אבל מעבר למשחק האינטלקטואלי המשעשע, צריך לומר את האמת: אם איינשטיין לא יוציא בשנים הקרובות אלבום שיהיה טור דה פורס אמיתי של כנות והשראה, ספק מה יהיה מעמדו המוזיקלי לדורות הבאים. לכן הוא חייב להתחבר לאביתר בנאי, שיזכיר לו מאיזה איבר כותבים שירים, מאילו מיתרים בגרון שרים אותם, ובעיקר, כיצד נשמעת מוזיקה ישראלית כשאלוהים נזכר שאנחנו עם הסגולה. ואלו דברים שלפעמים נדמה שרק אביתר בנאי יודע.

אריק איינשטיין וגיא בוקאטי, "כל הטוב שבעולם" (NMC)