קורט של דבש

חבלי הכביסה שנתלו על הבמה כמעט הצליחו להסתיר את האיש החביב שעלה לסדר את הבמה בכובע וג'ינס. זה היה קורט וגנר עצמו, אדם שיכול להיות אבא וגם סבא של חלק לא קטן מהקהל, אבל גינונים הם ממש לא הקטע שלו: הוא עלה, בדק שהחבלים במקום, כיוון קצת את הגיטרה והודה לקהל שהודה לו – לפני שניגן ולו תו אחד. בצדק רב, גם צניעות שכזו ראויה לתשואות.

כמה דקות לאחר מכן וגנר עלה לבמה, שר ללא נגינה, כיוון שעון שהחל לתקתק ברעש, לעתים שר מחוץ למיקרופון והוכיח מיידית שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליו זה שהוא יוצר אלט-קאנטרי משמים מנשוויל. כמו שוגנר התחיל את המופע, מדובר במגנט כריזמטי של תשומת לב חיובית, נטול אגו אך עדיין מרתק.

אחר כך החל החלק הקונבנציונלי של המופע, בו וגנר הדגים מצוין את ההבדל בין 92,354 נגנים לבין הרכב אינטליגנטי ומשפיע – הוא עצמו. קול מתוק ושברירי, טקסטים יומיומיים כמו מודעות האבל בעיתון, נגינת גיטרה שלא מפחדת לפצוע ולהסעיר ומעל הכל – אירוח מושלם של וגנר את הקהל הישראלי. יהודית רביץ הייתה צריכה להיות שם, להבין איך נראה אדם שבא מאהבה.

לצד הביצועים המצוינים של וגנר, השוס של הערב היה אותו חבל כביסה שנמתח בתחילתו, ומתברר שנועד להחזיק את דפי מילות השירים. פטנט פשוט, בעל מימדים קומיים שבין מיסטר בין לדוויט מ"המשרד". במהלך השיר האחרון לפני ההדרן פתאום צלצל בעוצמה השעון אותו כיוון וגנר, שיחד עם חבלי הכביסה הראו שהוא לא רק מוזיקאי מרגש, הוא גם יעיל להפליא.

"קהל אלטרנטיבי", אמר אדם אחד כניסה, "יש להם פיאות על הלחיים". זו הייתה דרך הבעה צינית לקהל שבא לראות מופע שלא בטוח שהשתלם כלכלית, אך הביא עמו קהל שלא מכתת רגליו במשעולי הסצנה בישראל ערב ערב. עם זאת, רוב הנוכחים נענו לקריאתו של וגנר לשאול אותו שאלות והוא ענה באופן משעשע ולא מביך, שרק הוסיף נופך מיוחד לערב.

לכן, מלבד כמה טרמפיסטים פטפטנים שרק רצו לדפוק שעון נוכחות באירוע אינדי, האנשים שהגיעו להופעה המצוינת של קורט וגנר ראויים לעוד אקטים מהסוג הזה, כלומר המעגל השני של האלטרנטיבה ואפילו הלאה. המוזיקה שהושמעה לפני ואחרי המופע – סופיאן סטיבנס ואפילו בון אייבר, מסמנים את הכיוון הנכון לעוד הפקות מהסוג הזה.

לקראת סיום נדמה לי שזיהיתי את "Hold of You" מהאלבום האחרון של למבצ'ופ. גם אם לא מדובר בשיר הזה, התיאטרליות והאמונה של וגנר בביצוע הפכה כל הברה לספר עם הקדמה, אמצע וסוף. קורט וגנר תולה את מילות שיריו על החבל לא בגלל בעיית זיכרון, אלא כדי לייבש אותם מגשם האנרגיה שהוא מעניק להם ערב אחרי ערב. השאלה היחידה היא מי ייבש את הקהל אחרי הופעה מצוינת כזו.