וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שואה שלנו? השואה כמעט נעדרת מהקולנוע הישראלי העלילתי

מרט פרחומובסקי

27.4.2014 / 0:00

אילו סרטים ישראלים העזו לגעת בשואה? לא רבים. מאלו שכן, אפשר לציין כמה שהצליחו לתפוס את המהות הישראלית הזהירה של העיסוק בפצע הפתוח שעובר בין הדורות

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
ואיפה הישראלים בכל זה? מתוך "רשימת שינדלר"/מערכת וואלה!, צילום מסך

רגע לפני תחילת שידורי יום השואה בערוצי הטלוויזיה, שבמהלכם כנראה נצפה פעם נוספת ב"רשימת שינדלר", ב"החיים יפים" או ב"הפנסתרן", מתחדדת לה תובנה מפתיעה: בעוד שבקולנוע העולמי יש לשואה היהודית נוכחות משמעותית, מהקולנוע הישראלי היא נעדרת כמעט לחלוטין. כאן צריך לסייג ולומר: יש בקולנוע הישראלי שפע של זיכרון שואה, שמתווך לנו דרך דמויות של ניצולים ולפעמים גם של הפושעים, אבל הוא נמנע באופן עקבי מלהציג לצופים את הדבר עצמו: את מחנות הריכוז, את הסלקציות, את תאי הגזים. את אלה הוא משאיר לאירופאים ולאמריקאים.

אפשר אולי להסביר את העניין בתקציבים הנמוכים של הקולנוע הישראלי, שמאלצים אותו להימנע ככל הניתן משחזורים תקופתיים או צילומים מחוץ לישראל. מצד שני, בעידן שבו חלק ניכר מהסרטים הישראליים מופק כקו-פרודוקציה, בשיתוף כמה מדינות אירופאיות ובתקציב לא קטן, נשאלת השאלה האם לא הגיע הזמן לטפל בשואה מנקודת מבט ישראלית. העובדה שזה עדיין לא ממש נעשה, מחזקת את הדימוי של התרבות הישראלית ושל הקולנוע בפרט, כמי שאינם ששים לטפל במרכיבי יסוד של הזהות הישראלית, ומעדיפים לספר סיפורים אנושיים עכשוויים, בעלי אופי אוניברסלי.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
ואולי מתחילים לראות מגמה חדשה של עיסוק בשואה. מתוך "הבן של אלוהים"/מערכת וואלה!, צילום מסך

בכל אופן, הרשימה הנוכחית תעסוק בעיקר במה שקיים ולא במה שחסר. ככלל, הסרטים הישראליים בנושא שואה מתחלקים לשלוש קבוצות: סרטי ניצולים, סרטי נאצים וסרטי דור שני שמנסה להבין; כאשר חלק מהזמן הקבוצות משיקות זו לזו. כאן המקום לומר, שבכל הנוגע לטיפול בשואה, יש הבדל משמעותי בין הקולנוע הדוקומנטרי לקולנוע העלילתי בארץ. בקיצור ולעניין, הדוקומנטרי מטפל בשואה הרבה יותר מעלילתי. גם כאן, הסיבה היא קודם כל פרקטית. אסתטיקה של "ראשים מדברים" – כלומר מרואיינים שמספרים על מה שקרה, ללא צורך להפוך את האירועים לסיפור דרמטי משוחק עם שחזור תקופתי יקר – מקובלת מאוד בקולנוע הדוקומנטרי, והופכת את העיסוק בשואה, כמו גם באירועים היסטוריים אחרים, לפשוט יותר.

למרות ההבדלים העקרוניים, שלוש הקבוצות של הסרטים שצוינו קודם, משותפות גם לדוקומנטרי וגם לעלילתי. הגדולה שבהן, באופן טבעי, היא הקבוצה של סרטי הניצולים. חוקרת הקולנוע ליאת שטייר-לבני, שהקדישה ספר בשם "שתי פנים במראה" לייצוג דמויות ניצולי השואה בקולנוע הישראלי, טוענת בו שהקולנוע נדבק בדימוי השלילי שהיה לשארית הפליטה בשנים הראשונות של המדינה, ולפחות בכל הנוגע לקולנוע העלילתי, הדימוי הזה לא השתנה בהרבה.

sheen-shitof

פתרון טבעי

גבר, הגיע הזמן לשפר את התפקוד המיני ואת הזוגיות שלך

בשיתוף גברא

ב"קיץ" של אביה" של אלי כהן מ- 1988, שהוא אולי הסרט המפורסם ביותר שנעשה בישראל בנושא שואה, מגלמת גילה אלמגור, שגם כתבה את התסריט לפי ספרה האוטוביוגרפי, דמות של ניצולת שואה, המבוססת על אמה. מדובר באישה קשה והפכפכה, שסובלת ממחלת נפש, ומתעמרת בילדה הקטנה שלה. גם אם לעיתים יש במערכת היחסים בין השתיים אלמנטים של רוך, ככלל מדובר בסיפור של הידרדרות, המובילה למשבר. ב"עץ הדומים תפוס", סרט ההמשך ל"הקיץ של אביה" מ- 1994, מתוארת פנימייה, ששוכניה הם בעיקר ילדים ניצולי שואה. גם בסרט הזה מתוארים הניצולים כאנשים פגועים ושבורים, שלרוב אינם מצליחים לתפקד בחברה באופן נורמטיבי, כשהדרך היחידה לריפוי היא השארת העבר הטראומטי מאחור.

נראה שייצוגם של ניצולי השואה בסרטים העלילתיים הישראליים זוכה לעיתים קרובות להשטחה, בגלל הצורך הנכפה עליהם לדרמטיזציה ומניפולציה רגשית. דווקא הקולנוע הדוקומנטרי איפשר במהלך השנים טיפול הרבה יותר עדין ומורכב בסיפורים של ניצולי שואה, כשהמקרה הבולט הוא הסרט "בגלל המלחמה ההיא" של אורנה בן-דור מ-1988, שנעשה ממש במקביל ל"הקיץ של אביה". הסרט הופק בעקבות האלבום "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, ועוסק במקורות היצירתיים שלו. בן-דור מתעדת בסרט את הקיום הדואלי המורכב של הורי פוליקר וגלעד, שמצד אחד השתלבו בחברה הישראלית, אך מצד שני דבקים בזיכרון השואה ואינם משתחררים ממנו. בנוסף, חשף הסרט לראשונה את חוויית הדור השני לניצולים בדמותם של פוליקר וגלעד, שזיכרון השואה הוא חלק בלתי נפרד מחייהם, למרות שלא חוו אותה בעצמם.

בשנים שאחרי "בגלל המלחמה ההיא" ועד ימינו נעשו לא מעט סרטים, הנוברים בחוויית הדור השני ואף השלישי לשואה. העובדה שז'אנר הקולנוע התיעודי האישי, שבו היוצר הוא גם הדמות הראשית בסרט ומובילה אותו בגוף ראשון, הפך להיות דומיננטי מאוד בישראל, פתחה פתח ליצירת לא מעט סיפורים אישיים של צעירים, החווים את זיכרון השואה דרך הוריהם או סביהם. בימים אלה, לדוגמא, מוקרן בישראל הסרט "היה שלום פיטר שוורץ", שבו היוצרת יעל ראובני, דור שלישי לשואה, יוצאת למסע מפותל באירופה, כדי לחשוף את הסיפור של הדוד ניצול השואה שלה, אשר בחר להתנתק מהמשפחה ולהישאר לחיות בגרמניה. הסרט היפה הזה הדגים ביתר שאת, שזיכרון השואה לא עוצר אצל האנשים שחוו אותה בפועל ואפילו לא אצל ילדיהם, אלא ממשיך לחלחל מדור לדור ומגלה פנים חדשות ומפתיעות.

מסע דומה לגילוי סוד הקשור לתקופת השואה נערך בסרט העלילתי "הבן של אלוהים" של ארז תדמור וגיא נתיב, המוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע. שם מדובר במסע של אב ניצול שואה ובן חוזר בתשובה ברחבי יוון, אך כצפוי בקולנוע עלילתי, בירור מעמיק של סוגיות מורכבות של זיכרון ושייכות מפנה את מקומו לסיפור סנטימנטלי, גם אם נוגע ללב.

הקבוצה הפיקנטית והמסקרנת ביותר של סרטים ישראליים העוסקים בזיכרון השואה היא זו העוסקת בנאצים. דמויות של נאצים, שמעוררות בנו רגשות מורכבים של משיכה ודחייה, ביקרו לרוב בקולנוע הישראלי בצורה גרוטסקית, מעוותת, אך גם משעשעת. יתכן ודווקא שילוב דמויות נאציות בסרטים מאפשר לקולנוע הישראלי לגעת בטראומת השואה ובהשפעה שלה על הקיום העכשווי באופן חריף וחף מסנטימנטליות. הסרט העלילתי הפופולרי ביותר שעשה את זה היה "ללכת על המים" של איתן פוקס מ- 2004, שחיבר בין ניצולים, בני דור שני ונאצי זקן במסגרת של דרמת מתח, כדי לספר סיפור על שחרור מהשדים של העבר.

שנתיים מאוחר יותר יצר אסף ברנשטיין את "החוב", עוד מותחן על סוכני מוסד מזדקנים שחוזרים לאירופה כדי ללכוד פושע נאצי, אותו לא הצליחו לתפוס בעבר. ארי פולמן יצר ב- 2001 סאטירה עתידנית חריפה על מרדף אחרי הנאצי האחרון בשלגים של רמת הגולן, שהעבירה את המציאות הישראלית דרך מסננת של הקצנה מסוגננת. ב"סוכריות" של יוסף פיצ'חדזה, עוד סוג של מותחן שיצא למסכים לפני כמה חודשים, איש עסקים גרמני מתחבר במפתיע לשורשיו הנאציים דווקא בירושלים. נראה שדווקא העיסוק בנאצים לוקח את הקולנוע הישראלי לאזורים הרפתקניים ולא שגרתיים, ומעניקים לו יתרון יחסי על-פני הקולנוע הדוקומנטרי, שנידון לריאליזם.

אין ספק, שנושא השואה רחוק מלהיות ממוצה בקולנוע הישראלי. אין ספק שדווקא לקולנוענים המקומיים, שחיים במדינה שבה זיכרון השואה היא חלק יסודי באתוס, יש את הפרספקטיבה המעניינת ביותר לגבי הנושא. צריך לקוות שבשנים הבאות, ככל שהקולנוע הישראלי יבשיל ויתגבר, נזכה לראות את השואה באה לביטוי משמעותי ומקורי על המסך. אולי ביום מן הימים גם נראה ביום השואה את המקבילות המקומיות ל"רשימת שינדלר", "הפסנתרן" ו"החיים יפים".

האם הקולנוע הישראלי פוחד לגעת בשואה? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully