לא מפחדים להודות: קולדפליי להקה מעולה, אז תפסיקו לרדת עליה

בסרטון: מעריצים ישראלים מספרים חוויות מההופעות של קולדפליי

שוב צצים להם הדיווחים על הגעתה של להקת קולדפליי להופעה בישראל – ואיתם גם צצות הבדיחות. הפעם האחרונה שבהן התמלא פיד הפייסבוק שלי בבדיחות מסוג זה הייתה כשהיוצרים הישראלים וניה היימן וגל מוג'ה ביימו להם קליפ מרהיב ומועמד לגראמי, ולצד ההתפעלות והפרגון – הוצף הפיד בהמלצות "לצפות בקליפ ללא קול". בינינו, מדובר באותם אנשים שמשתפים סרטונים של להקות כמו "אוקיי גו" , יצירות כמו "גננם סטייל" או כל להיט ויראלי דבילי אחר, אבל בלי אותה אזהרה מתנשאת. חלילה שלא יהיה אחד שיעז לחשוב שהם אוהבים את קולדפליי. הלו, אפשר לא לאהוב את קולדפליי. לא צריך להזדעזע מהם כאילו הגבריות שלכם תעורער אם לא תציינו אלף פעם שכל שיר שלהם הוא נורא ואיום.

עוד לא פורסם מחקר שינתח את הסלידה מקולדפליי לפי מגדר ומוצא, אבל אין ספק שנראה שאנשים מפחדים שיחשבו שהם אוהבים את קולדפליי. בדיוק כמו שמפחיד אותם שיחשבו שהם שמאלנים, אחרת לא ברור למה אנשים כל כך ממהרים להתנער מהם ברגע שהם עולים לכותרות. הבדיחות על קולדפליי ברגע שבו פורסמה הידיעה על הגעתם לארץ היו צפויות כמעט כמו הצפות בדרום תל אביב אחרי הגשם הראשון בחורף.

צריך להודות: להייטרים יש תירוצים לא רעים: זו באמת להקה לא יותר מדי מקורית, כריס מרטין בהחלט מעצבן, ובאופן כללי להקות שהופכות להיות מפלצת ענקית הופכות בשלב מסוים לבדיחה שכותבת את עצמה (ראו מקרה U2). ולא, הרעיון לעשות "קונצרט שלום ישראלי-פלסטיני" אי בשם בצפון ים המלח לא ממש עוזר כדי להפחית מהפומפוזיות שלהם.

ועדיין, כל התירוצים האלה לא מספיק טובים על מנת להסביר את השנאה היוקדת שמתבטאת ברשתות החברתיות כלפי קולדפליי. למרות כל התלבושות המגוחכות של כריס מרטין, קולדפליי רחוקה מלהיות ההרכב הגרוע והמשעמם שכל כך מנסים לעשות מהם. בואו נעשה קצת סדר:

1. אין כזה דבר מוזיקה מקורית לגמרי, בטח לא ב-2016. רוב הלהקות היום הן להקות מחווה רשמיות או במרומז ללהקה או לתקופה או לאזור. לעומת כל הרכבי הרטרו הטרנדיים, קולדפליי נשארים עדכניים ונאמנים לצליל הפומפוזי שפיתחו עם המפיק בריאן אינו. ההשפעה הברורה הכי גדולה עליהם בשנים האחרונות הייתה הסאונד החלול והמתכתי של להקת בון איוור באלבומם "Ghost Stories", וצריך להודות שזה היה חיקוי מוצלח ביותר.


2. הקשבתם בכלל לאלבום "Ghost Stories", שיצא לפני פחות משלוש שנים? זה אלבום נהדר, וגם אלה ש"אוהבים רק את האלבום הראשון שלהם" ייהנו ממנו. נכון, הסינגל עם אביצ'י הוא להיט חנויות בגדים מהסוג שקל לזלזל בו, אבל שאר האלבום קטן, מאופק ויפה עם שירים שקטים ונעימים שרחוקים שנות אור מהמנוני האצטדיונים שהם כה מזוהים איתם.

3. כשהם בכל זאת פונים להשפעות ישירות משנות השמונים, הם עושים את זה במיומנות שאמורה לענג את הסנובים המוזיקליים. הסינגל המצליח Talk הוא מחווה אדירה להרכב הגרמני קרפטוורק, מהסנדקים של המוזיקה האלקטרונית. בשונה מהרבה מחוות מוזיקליות, זה לא ממש קאבר ולא ממש סימפול, אלא הישענות על משפט מוזיקלי שמאוד מזוהה עם קראפטוורק, ולהפוך אותו ל"קולדפליי-י". צריך להיות מוזיקאי מאוד מוצלח כדי לעשות "תעלול" כזה ולצאת בשלום. כריס מרטין וחבורתו הוכיחו אחרת.

4. אני לא יודע מה השיר הכי גרוע שקולדפליי הוציאו בחמש שנים האחרונות, אבל הוא בטוח יותר טוב מכל שיר שלהקה ישראלית הוציאה ב-5 שנים האחרונות. זה לא רק בגלל שתם עידן הלהקות, אלא זה באמת בגלל שזו להקה שיודעת לכתוב פופ מוצלח. לכל הציניקנים רק נזכיר שקולדפליי היא כבר להקה ותיקה שפעילה כמעט שני עשורים (!), ומוציאה אלבומים בקצב יפה.

5. מה שטוב לפט-שופ-בויז (וגם לסולאנג') בטח טוב גם לכם. אם הצמד האגדי נוהג בשנים האחרונות לשלב את Viva la vida בהופעותיהם, זה בטח מספיק טוב בשביל ההיפסטרים המתחכמים שנהנים לחבוט בלהקה המצליחה ביותר בעולם. The scientist המושלם לא צריך אף אחד שיקדם אותו, אבל זה בטח לא הזיק שאגדת הקאנטרי וילי נלסון עשה לו קאבר נהדר ב-2012.