שישה מיליון זה לא כסף

בסרט החדש על ימיו האחרונים של היטלר, "Der Untergang" ("המפלה") צפיתי בקולנוע בברלין, בשבוע הראשון להצגתו. גם בלי להיקלע לקלישאות, מדובר בחוויה די מרגשת. 60 שנה לאחר התאבדותו של היטלר אני מוצא עצמי יושב באולם ענק בבירת גרמניה בה התרחשו המאורעות, בין עשרות נערים ונערות גרמנים, שבאו לצפות ברגעים האחרונים של מי שהוביל את מדינתם לתהום ממנה עוד לא לחלוטין התאוששו. חוויה ייחודית כשלעצמה.

נתחיל בשורה התחתונה. הסרט מעניין, ייחודי וסוחף, אך מאותן הסיבות עצמן גם מסוכן מאוד. במיוחד לצופה הגרמני הצעיר. במשך שעתיים וחצי נפרסים בפנינו ימיו האחרונים בחייו של הפיהרר, עמוק מתחת לאדמה, מבלי להזכיר במילה אחת את השואה ואת השמדת היהודים. בסוף הסרט, בכתובית זניחה, מוזכרים גם 6 המיליונים. נכון, זו בדיוק המטרה - לספר סיפור אחר ולהתמקד בזווית שונה (והסרט אכן עושה זאת בצורה אמינה ברובה), אך כאן טמונה גם הבעייתיות. אפילו בתור יהודי שקרא ולמד רבות על מעלליו של הצורר הנאצי, מצאתי עצמי, לא אחת, מזדהה עם גיבור הסרט, נסחף אחריו, וכן, גם קצת מרחם עליו. אך אבוי. מדובר באדולף היטלר, רוצח ההמונים הגדול בהיסטוריה.

האם מותר בכלל להציג את דמותו באופן חיובי, רגשני ואנושי? כיצד יגיב נער גרמני לאחר שיצפה במנהיג הרייך השלישי הרומנטיקן (בסצינת הנשיקה הדי דוחה, יש לציין, בין היטלר לאווה בראון); בעל חוש ההומור; אוהב הילדים; המתבודד במשרדו בניסיון נואש ומרגש להציל את גרמניה מפני האויב הרוסי המתדפק על דלתה?

אך לא רק היטלר האדם מעורר תהיות בדבר השלכותיו של הסרט. בסצינה הקשה ביותר לצפייה נראית אשתו של גבלס (שר התעמולה הנאצי) רוצחת את ששת ילדיהם במיטתם. מאבקה של אחת הבנות הצעירות, שמבינה, כנראה, שטעמו המר של המשקה שנדחף לפיה מסמל את סופם של חייה - קורע לב ממש. נכון, היא בתו של אחד מהאנשים הדוחים והמפלצתיים ביותר שידעה האנושות. אבל אין לכך זכר בסרט. מי שלא מכיר את פועלו של גבלס ושל המנגנון הנאצי בכללותו – לא יבין בכלל מדוע היה עליה למות בבונקר, ולמה אביה ואמה התאבדו מיד לאחר מכן. באופן מקומם-משהו, מופיעים בסרט עוד כמה וכמה ילדים "נאציים" שנהרגים בסצינות קשות לצפייה, בלי שום אזכור למיליון וחצי הילדים היהודים שנרצחו בדרכים אכזריות פי כמה.

לו הייתי גרמני צעיר, ייתכן מאוד שבתום הסרט הייתי מעריץ גדול של היטלר. ההרס, החורבן והמוות השזורים לאורך סצינות רבות המתארות את החיים מחוץ לבונקר, בברלין של 1945, לא מותירים מקום לספק. העיר הוחרבה ע"י אויב אכזרי, שפגע אנושות לא רק במרקם החיים, אלא גם, ובעיקר, בכבוד של העם הגרמני. היטלר, עד הרגעים האחרונים של חייו, ניסה להציל את המולדת, ולא הסכים להיכנע כמו פחדן. ההשפלה המבישה והמדורגת, וההתאבדות שבסופה, מקנים לדמותו הרואיות מצמררת, ולא אתפלא אם צופים אחדים אף הזילו דמעה או שתיים למראה גופותיהם של היטלר ואשתו הטריה.

ולמרות הכל, אם יגיע הסרט לארץ, כדאי מאוד יהיה לצפות בו. דווקא לצופים במדינה כמו ישראל, בה נושא השואה הוא טאבו, חשוב ומעניין, מבחינה היסטורית, להתוודע גם אל צדדים אחרים, מודחקים ואפלים של הסיפור. הייתי ממליץ לפרלמנט הגרמני להעניק לכל הרוכש כרטיס לסרט כניסה חינם למוזיאון היהודי. לשם האיזון.