נדמה שכשהמילים "פילוסופיה" ו"טרור" מתנגשות אחת בשניה, הן כמו אוויר ובטון. אך מסתבר שיש אפשרות למפגש פורה בין שתי המילים הללו, כפי שמציע הספר "פילוסופיה בזמן טרור" שיצא בימים אלו לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית הפועלים. הספר, הקל לקריאה במידה מפתיעה, בתרגומו הבהיר והקולח של דר' רועי ברנד, נכתב על ידי דר' ג'יובאנה בוראדורי ומורכב משיחות עם שניים מהפילוסופים המרכזיים ביותר בזמננו, יורגן הברמאס וז'ק דרידה, שהלך מאתנו השנה.
דר' ברנד, המלמד וחוקר פילוסופיה בניו יורק ובמכסיקו, נמצא בימים אלו בישראל לרגל פרסומו של הספר (אותו ניתן להשיג בחנויות הספרים המובחרות). "הספר מראה באופן לא מתנצל", הוא מסביר את משיכתו לפרוייקט, "שלפילוסופיה יש את היכולת לעמוד מול מציאות מאד קשה ולעשות משהו לגביה, ושיש לה את האומץ להישפט על הפעולה הזו. דרידה והברמאס הם פילוסופים מיוחדים במובן הזה, מאחר שהם מייצגים את המודל של אינטלקטואל שמעורב בחברה".
השאלה היא, כמובן, מה כבר יכול פילוסוף להציע מבחינה רעיונית לחברה שמתמודדת עם המציאות הקשה של הטרור?
"מתברר שהפילוסופיה אותה פיתחו דרידה והברמאס במשך שלושים שנה הובילה אותם באופן הכי מתאים לטפל בטרור, ושיש להם ממש את אוצר המושגים המתאים לעניין. הברמאס מתאר את הטרור כפגם בתקשורת. לטענתו, האלימות מתפרצת בדיוק היכן שהתקשורת נגמרת או נחסמת. הפתרון, אם לנסח את זה באופן פשטני, יתבסס על פתיחת ערוצי תקשורת נוספים בין העולם המודרני, המערבי, הדמוקרטי לעולם האחר, ועל יצירת מסגרות בינלאומיות, נוספות לאלו הקיימות וחיזוק אלו הקיימות, כמו בית הדין הבינלאומי בהאג, במטרה לבסס דיאלוג בינלאומי 'עם שיניים', שיש לו גם את הכוח להתערב ולהשפיע".
אתה יכול לתת דוגמא לאופן בו דיאלוג כזה אינו פנטזיה והיה יכול באמת לשנות את המציאות שלנו?
"ניקח למשל את האופן שבו אמריקה נכנסה לעיראק. בעיני הברמאס הפספוס הכי גדול אחרי האחד עשר בספטמבר היה שכבר נוצר קונצנזוס לגבי הסכנה של הטרור והצורך לטפל בו, וצריך היה להגיע להחלטה משותפת בינלאומית לגבי הטיפול בו. יכול להיות שההחלטה שהייתה מתקבלת אז לא הייתה דווקא הפלישה לעיראק, שאכן לא התגלתה כמוקד טרוריסטי כל כך מסוכן, אלא שדווקא איראן או ערב הסעודית היו הופכות למוקד תשומת הלב העולמית.ואילו בפלישה האמריקאית לעיראק יש כבר ניצחון למחשבה הטרוריסטית, שהיא מחשבה חד צדדית וקיצונית, משום שניתן לראות בה חלחול של הטרור אל תוך הדמוקרטיה והפיכתה לפחות דמוקרטית".
ומהי עמדתו של דרידה?
"אצל דרידה הטרור הוא סימפטום של כשל חיסוני פנימי במודרניות עצמה. כלומר, אופן אלים והרסני שבו המודרניות מנסה לחסן את עצמה כנגד האחר שבתוכה. בדומה להברמאס, לפי דרידה הטרור מתפרץ בגלל הדחיקה של האחר למקום שבו האחר יכול לבטא את עצמו רק באמצעים אלימים ולהתפרץ לתודעה רק בצורת פצצה".
זו תפיסה שישראלים רבים עשויים להתנגד לה, מה הספר הזה יכול להציע לדעתך לקורא הישראלי, שלא חווה בצורה פילוסופית את הטרור?
"העמדות המקובלות באמת רואות את הטרור כמשהו מוגדר שברור איפה הוא מתחיל ונגמר ומה הביטויים המעשיים שלו. הדבר הראשון שדרידה והברמאס עושים זה להטיל ספק במשמעות של המילה הזו. הם עושים זאת על ידי שהם מראים שבהרבה מקרים הטרור מקבל את משמעותו בדיעבד. לדוגמא, אחרי שטרור מוביל להקמת מדינה, משמעותו משתנה והוא נתפס כמאבק מוצדק ולא כטרור. הספר גם מאפשר לנו להסתכל על הדינמיקה של הטרור בישראל ולראות שהמדינה עצמה מייצרת טרור, אפילו לא במודע, כלפי האחר וכלפי אזרחיה, כמו למשל כשתגובה של הריסת עשרות בתים של אוכלוסייה אזרחית חפה מפשע באה בעקבות גילוי מנהרה, וזו תגובה שמטרתה לייצר הפחדה".