טלנובלסקי בע"מ

למאבק על הרייטינג בין סדרות הדרמה הישראליות המציפות אותנו בחודש האחרון הצטרפה מתמודדת מפתיעה. בלי שנשים לב לקחה לה "תחת שמי ורונה" של ערוץ 9 9.9% רייטינג, מספר שיגרום לערוץ 10 לזרוח מנחת, שלא לדבר על ערוץ נישה לקהל הרוסי. אך למה בעצם שתהיה רק לקהל הרוסי? סדרות טובות אמורות לחצות את גבולות השפה, וחלקה של סדרה זו אף מתרחש בישראל, תרבות שאנחנו מכירים לגמרי לא רע. שימו בקערה לוסי דובינצ'יק אחת, כמה תמונות של תל-אביב, קצת עלייה מברית המועצות וגם פיגוע אחד או שניים, וקיבלתם טלנובלה כשרה למהדרין שיכולה להתחרות בשקט ביעל בר זוהר.

הבעיה היא שזו אינה טלנובלה. מדובר במעין יצור כלאיים, ברבור נאה מחופש לברווזון ממש מכוער, ויוה פלטינה מחופשת לסדרת דרמה עם פרקים ארוכים כאורך הגלות. יהיה קשה להתייחס ברצינות לעלילת הסדרה אם נשווה אותה לסדרות דרמה מן המניין. אנדריי הקומוניסט ממוסקבה נפגש בוורונה בשנת 84' עם בת הרב הישראלית לאה, ובתוך שניות ספורות השניים מתאהבים עד מעל הראש. מעתה והלאה, אחרי כמה פגישות של לא יותר משתי דקות, הם יהרסו לעצמם את החיים כדי להיות זה עם זה. עם בסיס מופרך שכזה לסיפור אמנם קצת קשה לקחת אותו ברצינות, אך אם נתייחס אליו כאל טלנובלה סטנדרטית בניחוח "רומיאו ויוליה", אפשר היה אולי להסתפק בכתיבה זורמת, משחק משובח ובימוי טוב ללא צורך ממשי להתעמק.

חבל אם כן, שאי אפשר לבודד את הכתיבה והמשחק מכל שאר חלקי הסדרה. לוסי דובינצי'ק, שהבעת הפנים ההמומה שלה הולכת עמה לכל מקום, דווקא מתאימה לדמותה של לאה החסודה, והצד הרוסי מצטיין ממש במשחקו. התסריט מוצלח גם הוא - קצת בכי, קצת חוש הומור – והכי חשוב, לרגעים אף שוכחים שהשפה המדוברת היא רוסית. בקיצור, בתור תסכית ברדיו הוא יכול היה להיות מצוין. בגלל שמדובר בטלוויזיה, עם זאת, יש צורך בעוד כמה אלמנטים פעוטים, צילום ומוזיקה, למשל. שני אלה גורמים לסדרה להיראות כמו סרט סטודנטים רוסי זול משנות החמישים. שני הבמאים נחשבים אולי מאוד ברוסיה, אבל השליטה בזום המצלמה עלתה להם לראש. אין סצינה שבה הזום לא מתוזז בין תקריב לחצ'קון על האף של הגיבור למבט על החדר כולו. גם פריימים עתיקים של מוסקבה בשנות השמונים סתם ככה בין הסצינות לא מוסיפים לאמינות.

ומילא הצילום, שאותו אפשר לכנות (אם מאוד מתאמצים) אמנותי. אין קשר בין המילה מוזיקה לפיאסקו הסינתיסייזרים שמתנגן מעל קולותיהם של השחקנים. מוזיקה בסדרה או סרט יכולה להכניס את הצופה לאווירה המתאימה, לגרום לסערת רגשות, למתח או לאתנחתא קומית. מצד שני, היא יכולה להרוס לגמרי את הסצינה. אנדריי הולך לאיבוד? כמה תווים מוגזמים נוסח "פסיכו" יתאימו ביותר. לאה והוא מתחבקים? סינתיסייזר מיושן ישקף את האווירה מצוין, כל זאת רק כדי להפסיק באמצע ללא כל סיבה נראית לעין. על איכות הצלילים אפשר להתווכח, אבל אם באמצע דיאלוג מרגש הם גורמים בלי כוונה לפרצי צחוק בלתי נשלטים המצב לא טוב.

כישראלית דוברת עברית ללא קשר לדת או לברה"מ לא אתיימר למצוא טעויות של אלה בסדרה. אבל, טעויות אוניברסליות לא היה צריך כלל לחפש, הן צצו כאילו הנוגעים בדבר צנחו לפני חודש מהשמים. אם משפחת גולד עוד לא סיימה להכין את ארוחת הערב היא לא יכולה לאכול אותה עם האורחים, חתונה קומפלט פלוס שמלה וקייטרינג בלתי אפשרי להקים תוך יום אחד, וגם, סליחה על הקטנוניות, יהיה נחמד אם התמונות של הילדים על הפסנתר לא יהיו לקוחות מהבוק של השחקנים. כל אלה, יחד עם קפיצות לא ברורות בזמן בעלילה, הופכים את הסדרה ליצור תמוה שלא יודע אם הוא שייך למדור האיכות או למדף סרטי דיסני לילדים.

קשה להאמין שישראלים צברים שאינם דוברי רוסית יתעניינו בסדרה, ולו רק בגלל שימשכו אש מכיוון כל אחד שיעבור על ידם וישמע את הפסקול. קשה היה להאמין, עם זאת, שישראלים רבים כל כך יתעניינו במצב האהבות והבגידות בארגנטינה, וערוץ ויוה בהחלט מוכיח שיש לכך קהל. הפקות מקור לא הזיקו עדיין לאף אחד, בטח לא לעובדים שלהן. רייטינג כבר יש, אולי בפעם הבאה תהיה גם איכות.

"תחת שמי ורונה", ערוץ 9, חמישי (21:30), שישי (22:00)