יהיה זה לא פחות מצדק פואטי, לראות את "האחים גרים" (נתעלם ברשותכם משמו המלא בארץ) גורף מזומנים ברחבי העולם ומאפשר לטרי גיליאם, גאון קולנועי נדיר, לעמוד שוב על רגליו ולקבל אמון מהאולפנים והמפיקים, לאחר הפיאסקו (שתועד לכדי סרט) המקולל של ניסיון הפקת "האיש שהרג את דון קיחוטה", שלא נעשה - בסופו של דבר - מעולם, עלה למפיקיו באיבוד הון, ולגיליאם בשנות עבודה לריק, איבוד יוקרה ובריאות. הרבה בריאות. כאן, יש סיכוי שהגלגל התהפך. אמנם הסרט לא הכניס הרבה כסף עד כה (כ-38 מ' דולר מול תקציב של 88 מ'), אבל גיליאם מצליח בדרך כלל במדינות אירופה יותר. גם "12 קופים", הסרט המסחרי ביותר שהוציא, עם בראד פיט וברוס וויליס, הכניס סכום מגוחך בארה"ב ואת רווחיו עשה מעבר לים.
למעשה, השנים האבודות שבוזבזו על "דון קיחוטה" והזמן שלקח לו להשתקם, הביאו לכך ש"האחים גרים" הוא סרטו הראשון מאז "פחד ותיעוב בלאס וגאס", שיצא ב-1998. אך למרות הקשיים שוודאי היו - לרבות ההתערבות ההוליוודית הפיננסית של שני האחים (וויינסטין, לא גרים), שניכרת במעטפת ובגדול - ועם שני כוכבים ראשיים (הית' לדג'ר ומט דיימון) שהולכים אחרי עדשתו באמונה עיוורת, יש כאן סרט קסום. מעדן ויזואלי עתיר-דמיון, שמעטים יודעים לנפק.
"האחים גרים" הוא פרפראזה על חייהם של שני מספרי האגדות הידועים. מאחר ואלו מתים מזה 200 שנה, הרשה לעצמו גיליאם לשחק עם סיפור חייהם כרצונו המעוות. וויל וג'ייקוב גרים נעים ברחבי גרמניה בתחילת המאה ה-19, מלקטים אגדות עם ומלבים אותן בקרב תושבי העיירות, בכדי להציג את עצמם כמושיעים, הנלחמים בכוחות האופל. השלטון הצרפתי תופס את שני הנוכלים, ושולח אותם להתמודד עם פרשיית חטיפת ילדות בעיירה מפוחדת, תרגיל שכולם משוכנעים ששייך לנוכל הפועל בשיטות דומות לאחים. אך שם, כמובן, פאזה פאראנורמלית נכנסת לפעולה והסרט לוקח תפנית מכושפת. בתווך, מוכנסות מחוות לכל אגדה כמעט שעברה תחת ידי האחים, מ"הנזל וגרטל" ועד "כיפה אדומה".
גיליאם הוא מספר סיפורים מוכשר, ממש כמו האחים גרים, כשנקודת המבט שלו היא כשל ילד. תנועות המצלמה אצלו יגיעו תמיד מזוויות משונות, כמשקיפות בסקרנות על המתרחש מהצד, מציצות מפינות נסתרות כצופה חטטן. "האחים גרים" לא חף מפגמים, בין אם בניסיון לדחוס כמה שיותר התייחסויות לאגדותיהם, וגם בפער בין גיליאם הפנטזיונר לשותפו לכתיבה, ארן קרוגר - ספציאליסט בז'אנר האימה - ובקצב הלא-אחיד לאורך הסרט. גם בין הכוכבים - דיימון, שבדרך כלל מסוגל להכנס לכל דמות קומפקטית ואהודה ודי צולע בהופעתו הנוכחית לבין לדג'ר, יפיוף אוסטרלי לעת-מצוא בדרך כלל שמתעלה הפעם על שותפו, כג'ייקוב הנאיבי והנעבך. הזווית הקומית, שתמיד תרחף מלמעלה בסרטיו של גיליאם, חפה משלמות ב"אחים גרים", ומעלה לא יותר מחיוכים מזדמנים, בעיקר בזכות דמות המלווה קבאלדי, איטלקי חובב-עינויים (פיטר סטורמר, מעין גירסה מקאברית לקרמר מ"סיינפלד") ושל הגנרל הצרפתי דה-לטומב (ג'ונתן פרייס, ששיחק ב"ברזיל" את סם לורי הנרדף על ידי הבירוקרטיה, וכאן משמש בתפקיד ההפוך, של הבירוקרט הרודף).
כמעט בכל סרטיו טורח גיליאם לשלב בסיס של חברה מעורערת, הנמצאת תחת איום של משהו קשה לתפישה מיידית. כך ב"ברזיל", "12 קופים", "הברון מינכאהוזן" וכך גם ב"אחים גרים". אך בעוד שהדמויות בסרטיו מנסות לרוב למצוא את מקומן בכאוס, כאן מנסים הגיבורים הראשיים להפיק ממנו רווח בכל פעם שהם שומעים על אגדות מאיימות שרודפות אנשים בעיירה כלשהי, הם יוצאים לשם ומנסים לחלוב עוד כמה איכרים אידיוטיים. במקום הגיבור ההוזה (כמו ב"פישר קינג", "12 קופים" או "הברון מינכאהוזן"), ישנם שני שכלתנים, הרדופים מטראומת ילדות - תוצאה מיתר דמיון של אחד מהם - ומבקשים לנצל את תמימות האנשים. גם ההתרסה של גיליאם נגד הבירוקרטיה, שבאה לידי ביטוי גם במונטי פייתון, ואחר כך בסרטים כמו "ברזיל", ניכרת היטב. גיבורינו פועלים בגרמניה תחת כיבוש צרפתי של גנרלים גרגרנים, שאת שלוות הקוויאר שלהם לא יערער החמו?ר במשברים.
טים אמריקה
להוליווד - ולארה"ב בכלל - קשה לעכל את גיליאם. החבר האמריקאי היחיד במונטי פייתון הוא כיום אניגמה אישיותית. לא בריטי, אך לא ממש אמריקאי. אירופאי בתפישותיו ובהשפעותיו התרבותיות - בוודאי באופן בו הוא מביים, מה שמרחיק ממנו את ההכרה הממסדית האמריקאית. מועמדות לאוסקר אין לו, למשל, אפילו לא על "פישר קינג", שהיה אמור להיות תפור על הוליווד כמו סיליקון על אורית פוקס, שלא נדבר על יצירות מופת כ"ברזיל". במובן זה, מעניין להשוות בינו לבין טים ברטון. שניהם אולי האמנים האמיתיים האחרונים שפועלים בחסות המכונה הגדולה של הוליווד, ועם זאת, ברטון מנווט עצמו באופן כמעט מושלם בין אמנותו ליכולתו המסחרית, וגם יודע לקלוע בבחירותיו יותר לטעמם של האמריקאים ("סליפי הולו" ו"צ'רלי והשוקולדה", סיפורים שאין אמריקאי שלא גדל עליהם), לעומת גיליאם, האירופאי-משהו בבחירותיו ("מינכאהוזן", "גרים").
גם אם לרוב הקטעים המפחידים בסרט יש אימפקט כמו לזקנה החורקת ברכבת השדים הישנה שבלונה פארק התל-אביבי - השימוש בפחד, שנמצא בכל סרטיו של גיליאם, משתלב כאן היטב. גם השימוש החוזר שלו בהומור שחור, בדמיון ילדותי ובעיצוב מוקפד. על אף המגרעות הקלות, הברק והדמיון המקאברי העשיר של גיליאם ניכרים בכל פריים, הכל לכדי 118 דקות מענגות. אתם רוצים לשמוע "סרט מהאגדות"? קיבלתם.