סינגולדית

מאיה אברהם היא ההחתמה הטריה של הליקון. עד לרגע המיוחל היא הספיקה לסלסל מאחורי כמה מגדולי הזמר המזרחו-פופי, מאייל גולן דרך שרית חדד עד פבלו רוזנברג, והתפרסמה יחסית עם חורך הרחבות "מכל האהבות" מהרייכל השני. הסולו הראשון שלה הוא בלדה אתנית לכל המשפחה המשועממת, שנשמעת כמו גרסה נשית לעמיר בניון. העיבוד כולו כינורות עצובים וגיטרה קלאסית, עם קצת נגיעות אלקטרוניות קלות, עליהם אברהם נותנת סלסולים דקיקים שאשכנזים אוהבים.

על המילים והלחן חתום מפיק הפופ הנרי, תיקון, Henree. מגע הקסמים שלו עושה לי בדרך כלל נעים (בעיקר בשיר מתוך "טלנובלה בע"מ"), אבל פה הוא מזייף. המילים עוברות את הרף, אבל הן עטופות בלחן שטוח וחסר שיאים, שאפילו לא מתיישב עם המשקל של הטקסט.

השיר השני של מאיה אברהם הוא... אה, סליחה, זה רק נשמע דומה.

דנה ברגר עומדת להוציא בחורף אלבום חמישי, לכבודו היא שולחת סינגל חדש. שנתיים וקצת אחרי "תוך כדי תנועה", ברגר ממשיכה בכיוון שהתחילה כבר באלבום השני – איטי ואישי. הטקסט שכתבה עם צרויה להב נוגע לפרקים ("החיה שרוטה בבטן, איך שזה חודר"), ובשאר הזמן חוטא בעודף קלישאות ("כאילו לא ידעתי את זה מההתחלה, כאילו לא ניסיתי להיות ילדה גדולה") – הן בטח נכתבו בשיא הפשטות והכנות, אבל מזכירות מגירה של טינאייג'רית מבולבלת. אני משאיר למועדון המעריצים לנהל את ההימורים סביב מי כתבה איזו שורה.

גם ההפקה המינימלית והפומפוזית של לואי להב (בעיקר גיטרות אקוסטיות רכות) מבליטה את הקלישאות, ומסתירה את הרגעים הנוגעים – הגיטרות החשמליות בפזמונים מכניסות רגע של רגש, אבל נבלעות עמוק בפגוש של המיקס. עם כל זאת, ברגר יכולה להיכנס איתו בשקט לפסקול החורף ברדיו.

גם איגי וקסמן היא רוקרית מהניינטיז שהפריזה עם המרכך. אבל בניגוד לאחיותיה המתבגרות, משהו בקול ובהגשה שלה נהיה עם השנים יותר צלול ואמיתי. הראשון מהאלבום הרביעי המתקרב הוא רוק רך ונעים על זוגיות תחת סימני שאלה. אחרי פתיחה רדומה, השיר חושף לאט לאט את השיניים, עם נגיעות הקלידים המינימליסטיות בפזמונים והמעבר האינסטרומנטלי המרגש. לצד ההתמודדות עם הבן זוג, וקסמן גם מסתכלת על מעמדה כידוענית רדומה (ב-VH1 היא כבר מזמן היתה נכנסת ל"איפה הם היום") עם השורה הדו משמעית "כך חולפת תהילת עולם". כשלעצמו הטקסט כתוב בצורה בינונית, אבל המלודיה, השירה ובעיקר העיבוד מצליחים לפגוע.

אחת שלא בעניין של ליטופים היא הראפרית שורטי (לא להתבלבל, היא לא חלק מהרכב הראפ ה"ישראלים" יותר מאשר נוטוריוס). עם התקליט הראשון היא שחררה סינגל כפול, אפילו במארז מהודר. צד א', "המבט שלו" הלטיני, הוא סתם דואט מסיבה סטנדרטי, בו הבחורינה "נופלת לזרועותיו" בזמן שהגברבר מרוכז ב"החזה שלך קופץ".

את הגנבה של שורטי אפשר להתחיל להריח בהקדמה לסינגל השני – נעימת פסנתר של דניאל סלומון, לא דבר אופייני באלבומי ראפ. השיר עצמו, "יופי בא", הוא חושפני ואמיתי ובוטה, וזה עוד אנדר-סטייטמנט בהתחשב בכך שבשיר הזה היא יוצאת מהארון. שורטי מתנגחת בכל הילדות שמשחקות אותה לסביות כי זה קול, ולא יודעות איך זה באמת לרצות אישה. הראפ שלה לוקה בחסר בפינות מסוימות, אבל היא מחפה על זה בעמדה ישירה, שמעמידה בצל גם נציגות בכירות ורשמיות יותר של הקהילה. רק שתמשיך להתעלות מעל הילדותיות של "פינוקיו".

מור שטייגל הוציאה את אלבום הבכורה שלה "עד המבול הבא" לקראת החגים, ושיחררה עכשיו את הסינגל החמישי. "זה מרגיש לי" יכול להחליף משמרת עם "מתחיל להתרגל" של יאיר מינץ בעמדת הקאנטרי-רוק. לשטייגל אין קול גדול והשירה שלה קצת מאנפפת, אבל היא משדרת נעימות שיושבת פיקס על האווירה של השיר. בועז רייבנשרייבר, שהוא גם מלהקת "דבק" וגם הרגיש לה, וינק וינק, נאדג' נאדג', כתב ועיבד שיר רגוע ואמין שיתגלגל ודאי ל-88FM, אם עוד פתוח שם.

אם כבר רכילות, לרייבנשרייבר ושטייגל (נשמע כמו מחזה על שני נוכלים יהודיים) יש אולפן שסביבו לייבל בשם "אפס", והם כנראה כל כך מדליקים שיענקל'ה רוטבליט חבר שלהם והוציא שם אלבומים.

פטירתו של אהוד מנור הותירה חלל גדול בסצינת הסונגרייטרים הישראלית. דרך ההתמודדות של מוזיקאים רבים מדי, ודווקא צעירים, היא להוציא לו שיר מחווה. הז'אנר הנחות יותר הוא כתיבת שיר חדש – שיר כזה ידבר על פי רוב על כתיבת שירים, ירמוז בליריות זולה על חסרונו של הפזמונאי האהוב, ויכלול שמות של כמה משירי מנור הידועים.

יפעת בן דרור בחרה בדרך סבירה יותר, לכסות שיר ישן שלו – במקרה זה "נאום היונה", של הנשמות הטהורות במקור. הגרסה שלה אוורירית וחולמנית, בלדה אקוסטית-אלקטרונית רכה, כמו דיידו מהקריות. יש משהו לא נוח בקול של בן דרור כשהיא עולה גבוה, כאילו היא שרה עם פה פתוח מדי; אבל מלבד זה הביצוע שלה נעים, גם אם לחלוטין לא הכרחי.