יש לי ביטחון באמנות של דורון

בפתיחה של התערוכה "דורון" (אליה אני מופיעה בג'ינס וכפכפים, לאות סולידריות), מתחככים, גם אם לא בדיוק רוצים, בכל מי שצריך על מנת לעבור לצד השני של החדר. המתייצבים לדגל רבים, החל במנחות טלויזיה, אנשי אקדמיה, סופרים, סלבריטאים ובנות זוגם על עקבי סטילטו מרשימים (איך נפלתי עם הכפכפים, אני חושבת ביאוש), וכלה בבעלי גלריות מרכזיות, סטודנטים ועוד. חלל התצוגה, הלובי של בית הספר החדש לאומנות "מנשר" מלא עד אפס מקום. על השולחן במרכז החלל מפוזרים עלונים וטקסטים שונים בנושא תנאי ההעסקה בישראל. בקושי רב ניתן להבחין בעבודות, בעלות הגוון המינימליסטי המסתופפות לאורך הקירות. עבודות הוידיאו מוצגות בצנעה על צגי מחשב בפאתי החדר, מה שאי אפשר לומר על האורחים הרבים והלבושים היטב (באמת הייתי צריכה לעלות על עקבים? אני הופכת שוב בדילמה).

התערוכה מפנה זרקור לדמותו של דורון סבג, אספן אומנות ישראלי ובעליה של חברת כוח אדם או. אר. אס. דרך הניגוד הזו מוחה על הקשר בין הון לשלטון, החודר גם לשיקולי עולם האומנות, שמתפקידו לזעוק לצדק חברתי. בתערוכה משתתפים כעשרים אומנים, חלקם מוכרים יותר, חלקם מעט פחות, המציגים באמצעות מדיות שונות: שלוש עבודות וידאו-ארט, ציור, קולאז', צילום ואובייקטים. בנוסף בתערוכה תלויות תמונות וקטעי דיוור שנלקחו מהתקשורת המקוונת, כמו למשל תמונות מגאלה בריווירה הצרפתית של חברי וידידי הנהלת מוזיאון תל אביב שנשלחו למכותבים, או תמונה של אחד השוורים שקישטו את שדרות רוטשילד, בשעה שהוא עולה באש.

תמונת השור בלהבות, הוצגה לראשונה במגזין המקוון "מארב" בלא ציון זהותו של הצלם. "לאחר שפרסמתי את התמונה באתר הגיעו אלי בלשים ממרחב ירקון עקב חשד להצתה" מספר רונן אידלמן עורך "מארב", הם הפכו לי את כל הבית, החרימו את כל הציוד ולקחו אותי לחקירה של שלוש שעות. הם רצו שאסגיר את שמו של הצלם ולאחר שסירבתי איימו עלי במעצר באבו כביר. בהארד דיסק הם ערכו חיפוש ללא נוכחותי, בעוד שאפילו לואנונו נתנו להיות נוכח בחיפוש כזה כשנחשד. השור היה רק תירוץ לערוך חיפוש וזה מצביע על הקשר ההדוק בין כסף לפוליטיקה."

האמנית נועה יערי מציגה עבודה בשם "העיניים של המדינה" (כשמה של עבודתה של מיכל נאמן משנות ה-70) - קולאז' של פרצופי עשרים האנשים המשפיעים בעולם האומנות, ביניהם נחום טבת, דורון סבג, שרית שפירא, מוטי עומר ועוד. היא מלבישה אותם בחליפות סקי של ילדים ומנקרת את עיניהם. כרקע לדמויות בחליפות, משמשים הרים הלקוחים מעבודה של האומנית יהודית סספורטס, שהתנוססה על שער גיליון המגזין לאומנות "סטודיו". "בשבילי 'העיניים של המדינה' הן העיניים של בעלי הכוח של עולם המקצועי שלי ,עולם האומנות. אלה העיניים שעוקבות אחרי לכל מקום ונדחקות בלי שאני רוצה לתוך הפעולות והשיקולים שלי. החלטתי לעוור אותם, לתלוש אותם ממקומם, ולסדר אותם בסדר קצת פחות היררכי מסדר שהם מדורגים על פיו, בעיני אלה העוסקים בדירוגים של כוח.

יהודית סספורטס, שעבודתה משמשת רקע לדמויות הגזורות, מייצגת את מדינת ישראל בביאנלה. זו אומנית שבעיני מרצה את מנגנוני הכוח האלה, שאני מוחה נגדם, ולא מעזה להתחצף לבעלי שררה או לבקר אף אחד או למרוד . לאחר שעבדה לפי כללי המשחק והצליחה לפי אותם כללים, זכתה לאורך כל הדרך לתמיכת הממסד".

"זהו כשל אימננטי של עולם האומנות, שבעלי הממון והאספנים הגדולים הם המחליטים והקובעים מי יציג ולמי יהיו תערוכות" מוסיפה רונית ידעיה, מנהלת בית הספר לאומנות "מנשר" שבו מתקיימת התערוכה. "השאיפה היא שאומנות תהיה לשם האומנות ולא תכוון לאספנים. אני חושבת שזוהי תערוכה פוליטית עם הייצוג הפלסטי ויזואלי שלה. התערוכה הזאת היא מעבר לאומנות יפה. יש גישה ומסר של פתיחות לשונה והתייחסות לאחר בחברה".

בכניסה מוצבת העבודה של מתן דאובה, המוקרנת כמצגת בתוכנת הפאואר פוינט אשר מלמדת "כיצד להיות אומן מצליח". האומן גיל שני מציג רישום של פועלות במתפרה; בין עבודות הוידאו ישנו סרט של ארד שנעשה יחד עם ארי ליבסקר המצולם בתוך ספינת השעשועים "מג'יק וואן" ששטה לתורכיה.

עין המצלמה מופנית לעובדים בבטן הספינה, בה העובדים בקומה השלישית מפחדים מהנעשה אצל העובדים ה"מסוכנים" בקומה השניה, אותה מעולם לא ראו. בדרך זו מודגם רעיון ההפחדה דרך יצירת דרגות וחלוקה של "מתחת" ו"מעל". בוידאו אחר מציג נמרוד קמר מאבטח שממשיך לשאול אנשים אקראיים שאלות בסגנון "ארזת לבד?" גם אחרי שעות העבודה, כי רק כך מצליח לתקשר עם הסובבים.

השוורים ברוטשילד זכו להתייחסות נוספת בתערוכה, בצילום בשחור לבן של גל דרן, ובו נראה אדם העומד בגבו לאחד מפסלי השורים וכנראה משתין עליו. "השוורים הם דוגמא קלאסית לאומנות כביכול, שמגויסת על ידי בעלי ההון. הם מרוויחים פרסומת בזול למותגים שלהם". אומר ארד."הסיפור של אידלמן תומך בכך".

תגובתו של אידלמן, העורך "הנחשד בהצתה" על התערוכה: "יש כאן אחריות לרדת לעומקו של עניין והתערוכה לא לגמרי עונה על האתגר. הייתי רוצה לראות ראיון עם עובדי או.אר.אס, משהו דוקומנטרי קונקרטי. אין צורך ללכת לאקזוטיקה של התופרות במתפרות.
יש סטודנטים בבניין הזה שאין להם כסף לשכר לימוד ומנוצלים על ידי חברות כוח אדם. האומן שמוכר עבודה לדורון סבג יכול להיות אותו אמן שמנוצל על ידי חברת כוח האדם. מספר גדול של אנשים צעירים עובדים בעבודות ללא זכויות וביטחון סוציאליים שיכולים להיות מפוטרים בו ברגע ולא מקבלים שעות נוספות, משלמים שכר לימוד מטורף ושכר דירה מטורף. יש כאלה שההורים לא משלמים להם שכר לימוד והם לא יהיו אומנים ודורון סבג לא יקנה מהם עבודה לעולם."

"הכסף שמזין את האומנות בישראל הוא כסף שחור משום שהוא מגיע דרך הסבל של אנשים וזה נושא התערוכה" אומר ארד. "אומנית מסוימת שהצענו לה להשתתף אמרה שאין לה בעיה לתת עבודה נגד מפלגת 'קדימה', או נגד הממשלה, רק לא עבודה נגד דורון סבג שיושב בכל הועדות החשובות, כי זה יהרוס לה לגמרי את הקריירה. אנחנו מקבלים ביקורת מעולם האומנות מהסיבה שאנחנו אומרים 'המלך הוא עירום' וצריך להתמודד עם שאלות קשות."

אילו שאלות קשות למשל?

"למשל מה היה קורה עם דורון סבג היה מציע לקנות מאתנו את התערוכה במאתיים מליון דולר. בכל מקרה אין ספק שזאת טעות עסקית מצד האומנים להשתתף בתערוכה, וגם מצדנו לזום אותה."

טעות או לא, אין ספק בעובדה, שידידי הנהלת מוזיאון תל אביב, ושאר משתתפי הגאלה בריבירה הצרפתית, אינם מתייסרים בשאלות הללו. כמו כן לא מעסיקות אותם מצוקות הסטודנטים לאומנות וחלק מהאומנים, העובדים בעבודות בשכר מינימום וללא תנאים, ואף לא מצוקותיהם של עובדי חברות כוח האדם ואלו של העובדים הזרים.

אני והכפכפים שלי יוצאים החוצה מהפתיחה לחפש מונית, ליד תחנת הדלק אני מבחינה בפועל כהה עור החופר בשולי אבני המדרכה. הוא מביט בי במבט נוקב. אולי הוא מסתכל על הכפכפים, ואולי שואל את עצמו איך זה שאני מתפננת בפתיחות של תערוכות בשעה עשר בלילה, כשהוא חופר ומדביק במלט אבני המדרכה. כנראה אין מנוס, המוסר הכפול תופס אותי תמיד בסיבוב.


רשמים מהתערוכה הקבוצתית "דורון" המוצגת בבית הספר לאומנות "מנשר". אוצרים: רועי צ'יקי ארד, יהושוע סימון, מעיין שטראוס.

מציגים: קרן גלר, נועה גרוס, מתן דאובה, גל דרן, ראפת חטיב ודני בן שמחון, נועה יערי, ארי ליבסקר ורועי צ'יקי ארד,ניר נאדר ושרון הורודי, גיל שני, עדי נס, נמרוד קמר, אילת קסטלר, דורון רבינא, ברק רביץ, מעיין שטראוס, דויד גינתון.