בעוונותי, נדרשתי אי שם בשנות השמונים ללכת עם חברתי הראשונה והוריה להופעה של דודו טופז, בדרן הבון-טון שכוכבו בדיוק דרך אז, ולהתפעם עם עוד כמה מאות צופים ממערכון האורנג'דה המיתולוגי מתוך המופע המצליח "בלי חשבון". אני עדיין זוכר את ההתפעמות הבלתי מסויגת של הקהל מהדודו, את ההמתנה מורטת העצבים למערכון האורנג'דה שלשמו התלבשנו יפה במיוחד. אחרי ההופעה הלכנו לאכול שיפודים והזמנו אורנג'דה בשביל הצחוקים.
מה שהפך להיות זיכרון עמום גדל להיות בחירה תרבותית שהתעצבה מאז וכללה זיפזוף עצבני של השלט בכל פעם שהדודו משפריץ מהמסך. דודו טופז הבדרן הפך לדודו טופז הכוכב, האיש השווה מיליונים והתופעה התרבותית המפרנסת גדודים של מבקרי טלוויזיה.
שלא באופן מפתיע החליט טופז להוציא אסופת מערכונים של כל תוכניותיו, תחת השם המקורי והכה משגע: "בלדה לאורנג'דה". המארז, המשווק על ידי מדיה דיירקט (מה שאומר שלל פרסומות עקשניות בערוצי נישה דוגמת אם.טי.וי שילווה את שיווקו עד לזרא), כולל את ההקלטות של כל מופעי היחיד המצליחים שלו משנות השמונים: "פליטת פה", "בלי חשבון", "צורה לנו" ו"טיפול נמרץ". ההפתעה הנוספת היא שלא מדובר במשהו שאפשר לראות, אלא באוסף מערכונים מוקלט. ממילא כולם יודעים איך דודו נראה.
הרצון של טופז להפוך לחשוב, איכותי, שלא לומר אמבה בעלת חיי נצח, עולה בזמן האחרון ומשפריץ מכל פרומו בו הוא פוגש את אלוהים, מקשקש קצת עם דרעי, בונה קניון רפאים בדימונה ומייסד כוכבית אל העם. האוסף הזה הוא המשך ישיר למגלומניות המתפרצת הזו. דודו רוצה עכשיו שנזכור, שנעבור לדום לנוכח מפעלו התרבותי והבידורי לאורך השנים.
רצונו להפוך את המערכונים הללו לסימן דרך תרבותי, בדומה למערכונים של הגשש החיוור הזכורים לטוב מתוכניות הרדיו, כמערכונים שעיצבו את תרבות ההומור בארץ, מעורר שלל רגשות הנעים בין חמלה, או אמפתיה לנערות בגזרה נמוכה המתרימות ברחוב עבור נזקקים שלא קיימים.
אלא שתהילת נצח בעולם המערכונים היא עניין חמקמק מאוד. היא לא תלויה בכוח או בפרסום. באופן מפתיע היא קשורה בחיבור בין איכות, כנות, כתיבה מבריקה והרבה כבוד לחומרים שהמערכון בוחר לעסוק בהם. כל אלו דברים שזרים לעולמו של הדודו, זה לא ערוץ 2 שקלקל אותו. במקרה שלו, הגבינה כבר הגיעה למדף חמוצה.
החומרים בהם בחר טופז לעסוק באותן תוכניות לא היו כאלה שעסקו באופן אירוני במציאות אותה ביקש לתאר. דודו תקף את נושא החזרה בתשובה, תופעת פנינה רוזנבלום, שירות מילואים, ואת הבילוי המשפחתי העממי של חופשה בבית מלון (מערכון האורנג'דה המפורסם). המגע שלו עם התרבות הישראלית הגיע תמיד ממקום של התנשאות. מושאי ההתייחסות שלו הפכו בכל מערכון ללעג. הוא לעג לחוזרים בתשובה, לישראלים הבוזזים את חדרי המלון ולניסיון הכן של פנינה רוזנבלום להתפרסם בגלל זוג השדיים שלה, אז איז.
ההאזנה המייגעת לאוסף המערכונים הזה היום לא מספקת בדיעבד אפילו לא פרץ צחוק דליל, שלא לומר חיוך, שלא לומר אפילו עווית קלה. הם מיושנים כמו תקליט ויניל שרוט, טובים כמו הניסיון של שלום חנוך לשיר באנגלית, ומצליחים כמו הקריירה הבינלאומית של ריטה בחו"ל.
קשה להבין איך התמלאו האולמות אז בכל פעם מחדש, ונשאלת השאלה האם אותם האנשים שראו את ההופעות ההן באמת ייגשו אל הטלפון ויזמינו את האוסף המהולל הזה. מה בעצם אפשר לעשות עם אוסף המערכונים השלם של דודו טופז חוץ מלומר טעינו, התלבשנו אז על הפנים, לבשנו חותלות ועשינו אירובי. חשבנו שזה נגמר, לא חשבנו שזה יחזור ויתקיף אותנו מחדש. האם באמת היה צורך לאסוף את המערכונים המגובבים חסרי הפשר הללו באריזה שתישאר מעתה לנצח על מדף כלשהו. איפה שמים את זה? ליד הספרים? ליד הדיסקים? מתי ומדוע בדיוק משתמשים בזה?
זהו ללא ספק האוסף התמוה ביותר שיצא בחברת מדיה דיירקט, שלא לומר הפחות מהודר שבהם. העטיפה הרשלנית והעיצוב הגרוע של האוסף מקשים להפוך אותו אפילו למאפרה מעוצבת או סתם להפריד אותו לדיסקים בודדים שאפשר יהיה לתלות באוטו כדי שיתנדנדו ברוח. הם פשוט כעורים ולכן לא יתאימו.
"תגידי לי גברת, את זונה? שאלתי אותה. כל האוטובוס הסתובב והסתכל עליה", אומרת תיקי דיין במערכון הרדיו הטוב ביותר בכל הזמנים ("הכרטיסנית"). זה היה לפני מיליון שנה וזה יישאר לעוד מיליון. דודו נגמר כשהטלוויזיה נכבית, ועדיין, אחרי כל השנים האלה, לא מציע שום סיבה אחת טובה שמשהו מזה יישאר גם לרגע אחד אחרי.
בידיים צ'ח-צ'ח-צ'ח
5.1.2004 / 10:54