זאב זאב

ברוח התנהלות ערוץ 2 בתקופה האחרונה גם "אנחנו נגיע בזמן", סרטו של נפתלי גליקסברג על אילן רמון והקולומביה, הוא החמצה. החמצה, לא מכיוון ש"אנחנו נגיע בזמן" הוא סרט רע, אלא מכיוון שגם הוא נפל קורבן לקדימונים שמבטיחים עולם ומלואו ומסתפקים בסופו של דבר בהגשת טקסט מתקבל על הדעת, לא יותר, לא פחות. הפער בין הציפיות למוצר הסופי הוא עקב אכילס של כמעט כל "האירועים הטלוויזיוניים" המפומפמים תדיר בערוץ 2 וסופו שהוא הופך את כל תעשיית הפרומואים לקריאת "זאב-זאב" שסופה יהיה גם להבליע משדרים חשובים ומעניינים באמת. כאן חשוב להדגיש כי "יומטוב" אינו נמנה עם אלה. סתם, אבחנה למפרע.

מכל מקום, "אנחנו נגיע בזמן" ניסה לרקוד על שתי חתונות וסופו שלא הצליח להותיר רישומו על אף אחת מרחבות הריקודים. הפן התחקירי בסרט לא חידש דבר ולא חשף ולו עובדה אחת שלא פורסמה זה מכבר בכלי התקשורת או במסקנות דו"ח ועדת החקירה של האסון. יותר מזה – מסקנות דו"ח ועדות החקירה היו בוטות, החלטיות ותקיפות בהרבה מאלו של גליקסברג. סטיב מקלין, אסטרונאוט, קרלייל קמפבל, בקר טיסה, וד"ר יואב יאיר שימשו קטגורים של נאס"א ושל דרך התנהלותה מהרגע בו נודע כי המעבורת נפגעה כבר בהמראה, אולם הדמויות המעניינות באמת – לינדה האם, מנהלת המשימה, ושון אוקיף מנכ"ל נאס"א, הנפגעים העיקריים ממסקנות ועדת החקירה - לא התיישבו בפני מצלמתו של גליקסברג. שקופית ובה תמונתה של האם הבליחה לשנייה חטופה ומתחתיה נכתב – "סירבה להשתתף בסרט". שון אוקיף, האיש החזק בנאס"א והאחראי לכל אווירת הכסת"ח וה"יהיה בסדר" שהובילה לשאננות שהובילה לאסון, לא הוזכר ולו פעם אחת בסרט. מוזר. תמוה. לא רציני.

במקביל להטלאת התחקיר החלקי מאוד, פרש "אנחנו לא נגיע בזמן" קטעי ארכיון של רמון, לפני השיגור לחלל ובמהלך המשימה – מרביתם היו בנאליים ושודרו כבר בעבר, אך ממילא עיקר תפקידם בסרט היה להכשיר את הקרקע עבור בלוטת הדמע להתפרץ, תוך עימות עם קטעי הקריאה מיומנו של רמון וחלופת האימיילים בינו לבני משפחתו. הקטעים הללו נעו בין המרגש למציצני, ולא אחת גרמו לצופה לזוע בחוסר נחת במקומו. הבחירה של גליקסברג לראיין את אלמנתו של ווילי מ'קול, טייס המשימה וחברו הטוב ביותר של אילן, היתה נכונה וסייעה לצופה לזכור כי על סיפון הקולומביה נספו עוד בעלי משפחות, לכל אחד מהם קטעי יומן מרגשים משלו. לעומת זאת, ובאופן לא מוסבר, רואיינה רונה רמון בחלק הראשון של הסרט בסלון ביתה, על צווארה מתנדנד תליון של הקולומביה, כאילו הוחלט לא לעמת אותה עם זכרונות בלתי נסבלים ולכפות על הצופה מלודרמה מכוערת בגרוש – ואילו בחלק השני כאילו הוסרו הכפפות, או שונו הוראות הבימוי, והנה רונה רמון יושבת על הטריבונה בזירת הנחיתה המיועדת, כמו ממשיכה להמתין לאילן שישוב, והנה דייויד בנו הקטן של אילן קורא באנגלית מתוך מכתבו של אבא ומשתנק בבכי נוגע ללב, והנה אסף, בנו הבכור, מתאגרף בחניית הבית, פלג גופו העליון עירום והוא מיוזע ומספר על האכזבה מתפקודה של נאס"א. הרושם שהותירו תמונות אלה היה מביך, טורדני וגם מעט מביש.

סיפורו של אילן רמון, נדמה, קרוב להיות ממוצה מבחינה עיתונאית והוא עומד לעבור בקרוב טיפול עריכה לאומי של משרד החינוך ומורשות הקרב של צה"ל. אין בכך פסול. בתור דמות אנושית, עושה רושם, רמון היה קרוב הרבה יותר למושגים אמורפיים כמו "מלח הארץ" או "ישראל היפה" מהרבה מיתוסים שהונחלו לנו בילדותנו. אילן שמתגלה מהמכתבים לילדיו הוא אב אוהב ואיש משפחה למופת, קרוב אפילו להיות Role Model במושגים אמריקאים, גיבור ישראלי כל אמריקאי.

חצי שנה לאחר החרפה הטלוויזיונית בטקס "אנשי השנה", של שלמה ארצי מראיין את עצמו מראיין את רונה רמון, מותר לחשוד באנשי קשת כי הדרך בה הוגש "אנחנו נגיע בזמן" לצופה הוא גם סוג של תיקון עוונות וקביעת הטון הנהוג מעכשיו בטיפול בסיפורו של רמון, משהו בבחינת - "שברתי ולכן אתקן".

הקטעים החזקים ביותר בסרט היו שניים. הראשון, התמונות האחרונות של אנשי הקולומביה, רגעים ספורים לפני שנותק עימם הקשר ("הם בוודאי ידעו שזה הסוף", אמר אליעזר וולפרמן, אביו של רמון), עדיין מצלמים איש את רעהו, מנופפים לשלום איש לחברו דרך מראות ומתלוצצים בביטחון גדול. היתרון המוחלט שיש לצופה המצוי בנקודת הזמן של הכרת העבר הופך את הצפייה באדם שאינו יודע שזמנו קצוב ללא פחות ממצמררת. חבל שגליקסברג לא השכיל לנצל את המתח הזה בין הידוע לאשליית ההווה כדי ליצור סרט מאופק יותר ובאותה מידה גם מקפיא עורקים. הקטע השני היה זה של אולפן ערוץ 2 ברגעים שלפני התרסקות המעבורת. מראה דני קושמרו היושב שם זחוח, שלא באשמתו, לצד אמירתו המהממת של אליעזר וולפרמן, "אני לא מודאג", כשבצדו האחר של העולם כבר ידעו אנשי נאס"א כי המעבורת אבדה לבלי שוב, היה הרגע הטלוויזיוני החזק ביותר בסרט.

בהיסטוריה הקצרה של הטלוויזיה בישראל ייזכר יום השידורים החגיגי ההוא, שהפך באחת למשדר חדשות ואבל לאומי שמסרב להכיר במציאות החדשה שנוצרה, כאחד מרגעי השפל של התעשייה. לא נזכיר נשכחות בפרוטרוט, אולם נגיד רק שמדובר היה באחד ממופעי הסנאף הרגשיים המקוממים ביותר שנראו על המסכים בישראל מעולם – בעקבותיהם, כזכור, התפתח דיון ציבורי שעניינו החדירה לרשות הפרט בתקופת אבל. אולי תוך הכרה כי אין נושכים את היד שמאכילה אותך, הסתפק גליקסברג רק ברמיזה מרופרפת לזוועה הטלוויזיונית שהתחוללה שם. אפשר שאם היה אוזר אומץ לעשות זאת (ובעצם, ממילא קשת לא היו משדרים זאת), אפשר שהשיעור המשמעותי ביותר של אסון הקולומביה היה מחלחל להכרה ישראלית ביתר בהירות – גם אסטרונאוטים ישראלים ראשונים בחלל הם בני אדם. אל נא יקל בעיניכם המשפט הזה, יש לא מעט אנשים בערוץ 2 שעדיין לא הפנימו אותו במלואו.