שימור זכרו של המת הוא פעולה מורכבת ובעייתית. הזיכרון האנושי הוא הפכפך ובוגדני ולאחר שנים, הפנים מיטשטשות, הגוף נעלם ואישיותו של האדם מתמסמסת לאיטה. כל מה שנותר פעמים רבות הוא איזה דיוקן מעורפל ודהוי. הבעייתיות מסתבכת כשמדובר במנהיג כיצחק רבין. בניגוד למותו של אדם פרטי, בשימור זכרה של אישיות פוליטית מעורבים מנגנונים רבים, רובם פוליטיים ודורסניים, כאלה המנסים לקנות בעלות על הנצחת האיש ושליטה בעיצוב דמותו לדורות הבאים. כך מרוב מאמץ להפוך את רבין לאנדרטה קולקטיבית לשלום הן מצד הימין, שניסה למחוק את אחריותו למעשה הרצח והן מצד השמאל, שהיה נחוש להנציח את "מורשת השלום" של רבין ויהי מה, הפך יום השנה לרצח לתאריך נוסף מבין שורה של תאריכי אזכרה לעוסים לעייפה.
בין טקס ממלכתי מהוגן לדיון פוליטי עבש בערוץ אחד, הצטמקה דמותו החיה והנושמת של רבין על כל סתירותיה וצדדיה השונים והפכה לפלקט של שלום. עם השנים נהפכו הסטיקר "חבר, אתה חסר", נוער הנרות ושיר השלום לצרור קלישאות ריקות מתוכן, שאינו מעודד שום התמודדות אמיתית עם מצבה של מדינת ישראל ועם אותה טראומה לאומית ופרטית שנקראת רצח רבין. רק בגלל מצב מייאש ומשתק שכלית ורגשית זה ראויים אסף הראל וצוות תוכניתו על כותביו ותחקירניו למחיאות כפיים על ניסיונם להחייאת זכרו של רבין בדרך מקורית וחדשנית.
כך במקום לארח מקורבים, עדי ראייה ישנים נושנים או חברים מימי הפלמ"ח בחרו ב"כל לילה" לשחזר תוכנית שכביכול צולמה בתאריך ה 3.11.95 - יום לפני העצרת הגורלית והלכו עם זה עד הסוף. בצד המסך הופיעה כתובית שציינה כי זהו שידור חוזר של התוכנית ואסף הראל אירח את רוני מילוא כראש עיריית תל אביב, את מנשה נוי שדיבר על מעברה של החמישיה הקאמרית לערוץ אחד ואת ג'וני שועלי, שהופיע על תקן זמר "חדש" עם סינגל בשם "עכשיו" לו נועדו גדולות ונצורות. במונולוג הפתיחה התבדח הראל על החיסול של שקאקי במלטה, על עיוורנו הפתאומי של ביבי בהפגנה בכיכר ציון אל מול ארון הקבורה של רבין, על ה"קומדי סטור" ועל "כל ערב" תוכניתה החדשה של מירב מיכאלי.
אז איפה הרכבת התחתית בת"א?
בראיון עם רוני מילוא דיברו השניים על הרכבת התחתית שתוקם בתל אביב עוד עשר שנים, הסתלבטו על רון חולדאי ודיברו על הסיכוי לפיגוע המוני בעצרת. עם מנשה נוי דיבר אסף הראל על התחושה ש"משהו טוב קורה בערוץ אחד" ועל התחושה כי תקופת המנכ"לים הסתיימה. בין אותם רוחות רפאים מהעבר, להווה בו מכהן יוסף בראל כמנכ"ל ערוץ רוממה והשידורים, שדיווחו על תוכנית ההתנתקות העשירית במספר, עלתה תחושה מדכאת ומרירה על עשור שחלף ודבר לא השתנה.
התוכנית לא הייתה נטולת פגמים ולעיתים נראה כי אסף הראל וכותביו מפחדים מלקיחת הטקסטים למקומות יותר שנויים במחלוקת ולחיטוט כואב בפצעי העבר. כל זה לא מבטל את ההישג העיקרי בניסיון הנועז של הראל. באמצעות בדיחות שרלבנטיות לשנת 95', ראיונות מפוברקים וניצול מאורעות העשור שחלף, הצליחה התוכנית להמחיש ביעילות את התנפצות הציפיות עם מותו של רבין לעתיד אחר ואת שיתוקו ההרסני של תהליך השלום, שמאז הרצח רק המשיך לדעוך ולגסוס. במקום אבחנות פוליטיות לעוסות ומוזיקה מדכאת, הצליח השחזור של שנת 95' , לעורר רגש, שהיה בו בזמן נוסטלגי ומדכא, על תקופה תמימה באופן יחסי ועל תקווה לשינוי, שקרסה ומעולם לא התממשה.
את התוכנית סיים הראל במשפט "אנחנו נהיה מחר בעצרת, תבואו, יהיו הרבה כוסיות". משפט פרידה זה המחיש יותר מכל דבר אחר את הנאיביות שאפיינה את הימים לפני הרצח. לצופה המפוכח, שיודע איך אותה עצרת מלאת כוסיות הסתיימה, היה משפט זה כואב ואפקטיבי הרבה יותר מעוד קולאז' תמונות של רבין מלווה בפסקול דרמטי.