בולשיטפון

בספר החדש של יגאל סרנה, "שיטפון", יש את כל מה שצריך כדי להפוך ספר לרב המכר בישראל, והפעם זו אינה מחמאה כלל. בדיקה קצרה של רשימות רבי המכר בישראל מגלה שהספרים הישראלים שמגיעים לשם הם לרוב כאלו שנושאים מסר שהותאם מראש לערכי החברה הישראלית, או כאלו שאינם דורשים מן הקהל להתאמץ. "שיטפון" מצליח לעשות את שני הדברים: הוא כולל עלילה, מוטיבים וטכניקות לשוניות שנועדו אך ורק למקם את הספר במרכז הקונצנזוס ולהחניף לקורא, ועושה זאת בגבולות ברורים ומוכרים מאד, שאינם דורשים מחשבה רבה, ואינם מאפשרים לעלילה להשתולל ולהשתכלל מעט. מצד שני, הוא טוב מכמה וכמה ספרים שהגיעו לרשימה זו (וגם זו אינה מחמאה).

גיבור הספר הוא לאון, תמצית הישראליות הקטנטנה, המינורית והיבשושית. הוא צלם עיתונאות רציני, אבל מצלם גם פרסומות בגלל המינוס (ומתרעם על גיל הדוגמניות שהוא עצמו מצלם). הוא שמאלני, כי זו התפיסה הנכונה לבורגנות ישראלית, אבל הוא גם מפחד פחד מוות מהערבים וכמובן, מתנגד לזכות השיבה. הוא "בן של ניצולה, אך גם נציג הקלגסים החדשים" (עמ' 110). בקיצור, הוא כמו רוב הישראלים, מעין אשכנזי שמצהיר על היותו אוהב חריף ואום כולתום; מכוון לשיא המיינסטרים, בלי קוצים ובלי כתר. זהו אדם אפור, עם דעות שהוכתבו לו מתוקף מעמדו הסוציו-אקונומי, שמסלול חייו כמו נקבע מראש.

את מרכז העלילה תופס סיפור בגידתו של לאון באשתו עם ליזה, הפקידה שלו בבנק, שמספקת לו התרגשות שכה חסרה לו בעוד היא מתאהבת בו לאיטו. הרומן מהווה את הפתרון הגברי הזמין ביותר לשעמום וחוסר סיפוק בחיים, ושוב אנו רואים את הגיבור בוחר את הבחירה הקלה והגלויה. אמנם בסופו של הספר מתבצע מהפך, ולאון הופך מנאהב שאינו אוהב למאוהב מבין השניים, ומבין את הכאב שחוותה ליזה במהלך מערכת היחסים הארעית שלהם, אך גם ברגעים אלו נשאר לאון נאמן לתפיסה הכל-גברית לאהבה, וכאשר ליזה אינה מושגת – הוא פונה לזונה.

הרומן ממלא את הספר עד גדותיו, והופך לדבר היחיד בו עוסק לאון: הוא מדבר על הרומן עם חבריו, עם הפסיכולוג שלו, עם המטפל הזוגי שלו, עם הקולגות שלו, ופחות או יותר עם כל מי שמוכן להקשיב. בסופו של דבר, הרומן משתלט על כל הספר והופך לנושא היחיד בו, והמשמעות העדינה שניתן היה לחבר על החברה הישראלית נשמטת ונעלמת בזרם הבלתי פוסק של דיונים שמזכירים לפעמים את בנות "סקס והעיר הגדולה". אפילו הקטעים בהם מתרוצץ לאון עם מצלמתו בשטחים הופכים לשיחה אגבית על הרומן. הסיטואציה המדינית הישראלית הייתה יכולה להיות הקבלה מעניינת למצבו של לאון, אך סרנה חוטא בהסברת-יתר, ובאבחת מקלדת הופך גם את הנקודה הזו לפסיבית וריקה מתוכן.

סרנה מנסה אמנם לשאת על גבי העלילה המרכזית פרשנות חברתית כלשהי, אלא שכמו גיבורו של סרנה, הן נשארות תמיד במרכז, והא אינו מעז להגיד משהו אמיתי, דלקתי ובוער, ונותר עם תובנות תמוהות על האסקפיזם הישראלי בו "ככל שמחמיר המצב משתפר האספרסו" (עמ' 160) או על המתירנות המינית כתוצר של שערוריית קלינטון ולוינסקי, שהייתה "קמפיין חלומי למין אוראלי" (עמ' 154). ניסיון נוסף ליצור רובד עמוק יותר אובד עד מהרה, כשסרנה מתעקש שוב ושוב להשתמש במוטיב החוזר של השיטפון, כסוער אך הרסני. השימוש התכוף במטאפורה זו מוציא ממנה את העוקץ שלה והופך גם אותה לצפויה ומשעממת, עד כדי כך שהקורא העירני מצפה לה ומקבל אותה בתדירות קבועה. נדמה שסרנה עשה כל מאמץ בשביל להצדיק את השם שבחר לספרו, ועשה זו בצורה כה אובססיבית עד שהוא הפך אותו לפתטי ומובן מאליו.

כמו הגיבור של ספרו, הספר אינו מעז באמת לחצות את הקווים – הוא עומד יציב בתוך מסגרת קבועה, מפחד להושיט רגל אמיצה וחתרנית החוצה. סרנה מנסה, כמו גיבורו, למצוא משהו רדיקלי מחוץ לגבולות, אך כמו הרומן של לאון, גם אותה רדיקליות מתבררת כסממן נוסף של הקונצנזוס. כל הערכים המתוארים בספר מכוונים לקהל ידוע מראש, בעל דעות מוצקות על מגוון נושאים רחב שאף אחת מהן אינה פרי של מחשבה עצמאית. הספר מנסה בכל מאודו ליצור הזדהות ישראלית של המכנה המשותף הנמוך ביותר, של הרחוב הישראלי, ומנקודת מוצא זו אי אפשר ליצור משהו בעל ערך אמיתי; דינה של יצירה שמכוונת נמוך לפגוע נמוך.