ג'ף בק תמיד היה האופציה השנייה. היארדבירדס בכלל רצו את ג'ימי פייג' שיחליף את אריק קלפטון ואנטוניוני בכלל רצה את THE WHO לסצנת שבירת הגיטרה המפורסמת ב"בלואו-אפ". איכשהו בק הוא זה שהגיע לשם ונתן את ההכי טוב שהוא יכול לתת להיסטוריה של הרוק.
להופעה שלו אמש (שני) ברדינג 3 בנמל תל אביב הגיעו דווקא כל האופציות הראשונות של הרוק הישראלי, כולל פרסונות שראו את קיסריה מכיוון הבמה, ואת הפריים טיים מכיוון המצלמה. כל פריים במקום כמו הצדיק את מה שאומרים על בק: שהוא מוזיקאי של מוזיקאים.
לפני שנמשיך, אציין שהמקום היה מלא, שכולם נהנו בטירוף, עמדו על הרגלים כבר בסוף הקטע השני והיו מוכנים למאה הדרנים; שהסאונד היה טוב, הבירה צוננת, הטמפרטורה מושלמת, הכיסאות נוחים, החברה מעולה והאווירה חוצלארץ פיתוח. אני מציינת את זה כאן כי הבוס בוואלה אמר לי שאנשים שהיו בהופעה אוהבים לקרוא את הביקורת על הבוקר. זה מוזר, כי חשבתי שביקורות נועדו דווקא למי שלא היה שם. מי שכבר היה שם כבר היה שם, מה אכפת לו מה מישהו אחר חושב? מה, הוא מעלה זיכרונות מאתמול? ועוד אני מציינת את זה כדי שיהיה ברור שכל מה שלא משתמע ממנו פרגון טוטאלי להופעה הזו הוא כי ככל הנראה אני אדם נרגן, צייקן, ציניקן, לא מבין כלום במוזיקה או בשום דבר שהוא טוב ויליד הסבנטיז.
ג'ף בק נראה מעולה כמו שרק מישהו בלי ילדים יכול להיראות. שמור יותר טוב מרוד סטיוארט; המתופף נאראדה מייקל אמנם הגיע לבוש רק בפרנזים, אבל הצטייד בשני בייסדראמים ותשע נשמות; הבסיסטית רונדה סמית' הוציאה אישית את הדגש מה-פ' של הפאנק, האגודל של יד ימין שלה ודאי מבוטח ביותר ממה שעולה הפנטהאוז אצל גינדי. ואילו הקלידן, לצער הלב, צריך ללכת לעשות שטיחים במקום אחר ובשנה אחרת. השליכטה שהוא מרח מאחורה על כל ההופעה הרסה לי את החיים.
וג'ף בק, כמובן. כן, כמו שאמרנו, גיטריסט של גיטריסטים, מוזיקאי של מוזיקאים, "גאון", "מדהים", "תראה מה הבנאדם עושה עם האצבעות שלו", "איזה סאונד יש לו יא-אללה", "תראה איך הוא מחליף פיק-אפים", "וכל זה בלי מפרט!", "חבל שלא ניגן יותר על הלס-פול" ועוד סופרלטיבים שמתרכזים רובם ב"איך" ולא ב"מה" ומטרתם להסוות את העובדה המצערת שבק לא תרם לעולם כמעט שום חתיכה מוזיקלית שאף אחד לא יכול בלעדיה. וזאת למרות שהוא ניגן בכמה מהרצועות הטובות ביותר והחשובות ביותר בהיסטוריה של עד 69. אז אמא - אם זה מתלבש כמו רוקנרול, אם זה מנגן בכלים של רוקנרול, אז למה זה פיוז'ן? ובכן, בתי, כי לפעמים אגדת רוקנרול היא רק אגדה ולא רוקנרול.
כל מיתריו הרוטטים של בק לא הרטיטו את מיתרי לבי, אפילו לא סאונד השחף הפצוע המפורסם בו הוא משתמש לנעימות הנוגות יותר. אולי זה בגלל שאת רוב ההופעה הוא ניגן במשקפי שמש; אולי כי הבסיסטית החליפה מתישהו את הבס לקונטרבס חשמלי, אינסטרומנט שעד כה הופיע רק בסיוטים שלי; אולי כי הקלידן פרץ לפתע בשירת אוטו-טיון אופנתית; אולי כי סולו גיטרה זה כמו כנאפה מתוק ושעיר אבל אי אפשר לאכול אותו כל הזמן; ואולי, פשוט, כי ההופעה כולה היתה רלוונטית, משפיעה וקיקינג-אס כמו שיחות השלום הנוכחיות.
מוזר שגם בק וגם רוד סטיוארט, שני גיבורי סיקסטיז-סבנטיז אדירים (שגם ניגנו ביחד בליין אפ הראשון של ה"ג'ף בק גרופ"), מחזירים אותך דווקא לאייטיז. ולא ברטרו, בפרצוף. בחלק מהקטעים הייתי במתח כי ציפיתי שהמוקדן יענה, או ש"בלשים בלילה" יתחיל. אם לפני ההופעה התרעמתי על כך שהספיישל היחיד שהקדיש הרדיו המקומי לגיבור הגיטרה מספר 14 ברשימת הגיטריסטים הטובים בעולם מיינד-יו שודר ברשת ב' בשבת ב-6 בבוקר, הלוא שאחריה השיבוץ נראה לי כמעט נועז.
בימים האחרונים ניסיתי לברר למה העיפו את ג'ף בק מהיארדבירדס. הרי זה די הסתדר, התחלופה בינו לבין פייג'. מה קרה שם? לא מצאתי, אבל בזמן ההופעה העזתי לחשוב שאולי הוא פשוט לא היה מספיק קול. הסשניסט הזה בטח חפר כל הזמן על הסאונד במקום לעשות הרואין כמו בן אדם.
בשורה התחתונה: הופעה נהדרת למי שאוהב ספות עור, יין לבן, ג'מים בבליקר-סטריט, סקס איטי ובוגר ואת סטנלי קלארק.