הצעה מגונה

עוד לפני שאורו הפנימי של המקרר כבה, קשה שלא לחוש אשמה. לא משנה מי אתם, גם אם אתם האנשים הנדיבים, החביבים והמתחשבים ביותר בעולם, אתם זורעים סביבכם הרס ומוות. אין לכם ברירה. אתם פשוט אוכלים. אתם נוטלים משהו מן העולם, ואז – באלימות שהיא לכם טבע ראשון - גורסים אותו בשיניכם, מטביעים אותו בחומצה התוססת בקיבתכם, מפרקים אותו. המוות בין לסתותיכם.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שמשמעות הקיום שלנו, העובדה היסודית ביותר בו - עוד לפני שהצתנו מלחמות, עוד לפני שבנינו גורדי שחקים - היא שמרגע לידתנו אנו הורסים את העולם המקיף אותנו. בני אדם יכולים להיזון רק מצמחים ובעלי חיים. זה החטא הבסיסי ביותר שלנו, חטא שאנו ממעטים – אם בכלל – לחשוב עליו.

את החטא הזה קל אולי להדחיק, אבל הוא לא נותן לנו מנוח, במיוחד בתקופתנו, שבה האדם כבר אינו מוגדר כנזר הבריאה. אין כמעט אדם בעולם שהאכילה לא מסבה לו תחושת אשמה בסיסית, קיומית. כל אחד מלביש עליה את המסכה המתאימה לו: אלו שאכלו יותר מדי, אלו שרק מנסים להימנע משומנים רוויים, הנערות הקמלות מאנורקסיה או בולימיה, הצמחונים האדוקים וכמובן הטהרנים האורגניים, שמנסים לחזור למזונות ולצורת האכילה "הטבעית" (כאילו שזה יפטור אותם מהאחריות למוות שבפיהם). לא במקרה יום הכיפורים, שבו אנו מבקשים מחילה על חטאינו, הוא גם יום של צום.

אבל צום הוא לא הפתרון היחיד לכפר על החטא הזה. הרי יש תקופה אחת בחיינו שבה אנו מתקיימים בהרמוניה עם העולם, בלי לדרוש ממנו דבר. השפילו מבט אל בטנכם, אל החור הסתום שבמרכזה, אל הטבור: זהו הפתח שנסגר בפנינו. האם ניתן לפתוח אותו מחדש, ולו לסדק צר? האם ניתן למצוא תחליף לחבל הטבור?

זה הסתיו עכשיו. צאו לסיור בשדות שמחוץ לבית. חפשו פרח יפה בעל גבעול יציב ועבה – חרצית, חצב, ציפור גן עדן, שושן. על הפרח להיות גבוה ככל האפשר. רצוי שיגיע לפחות אל אמצע הירך שלכם.

אם אתם גרים בעיר, או מפחדים מן החוץ, ניתן לעשות זאת גם בבית: בחרו חלון גדול והניחו על הרצפה מולו עציץ, לא משנה גובהו. משני צדדיו ערמו שתי ערימות יציבות של ספרים עבים, רצוי אנציקלופדיות, שיגיעו למחצית גובהו של הפרח בעציץ. המרחק בין שתי הערימות צריך להיות כרוחב האגן שלכם.

פשטו את בגדיכם. אם הצמח שבחרתם כבר הוציא פרח, קטמו אותו בעדינות והניחו אותו בשערכם. אם לא – מה טוב. כעת פסקו את רגליכם והיעמדו מעל הגבעול. כופפו את ברכיכם עד אשר תחושו בגבעול נוגע בפי הטבעת שלכם. מומלץ לבחור בצמח שיאפשר לכם לעמוד עמידה מלאה (ראו תרשים א') או לכרוע בנוחות (תרשים ב'). אחזו בגבעול ביד אחת ובעדינות כוונו אותו מילימטרים ספורים אל תוך פי הטבעת שלכם (נשים יכולות להחדירו אל נרתיקן).

כעת עצמו את העיניים ונוחו. הגבעול גדל כל העת. כעבור זמן קצר תתחילו לחוש כיצד הוא צומח לתוככם, מתפתח. אתם לא צריכים להתרכז. זאת תהיה הרגשה ברורה ומובהקת: הגבעול יעלה אל קרבכם חומרים אפלים היישר מן האדמה, ואתם תחושו את המים מחלחלים פנימה, נספגים בגופכם, את המולקולות הלא מוכרות של המזון חודרות אל זרם הדם. בינתיים השמש תרד ברקיע ותעמד מולכם. אורה ייצבע באדום כשיעבור דרך העפעפיים הסגורים שלכם. כך גם הגבעול שבקרבכם רואה אותה. נשמו עמוק.

הגבעול גדל כעת, מתארך, שולח קנוקנות לכל עבר. הוא יספק לכם את כל מה שתזדקקו לו, חיבור טהור, ישיר, אל האדמה, כמו קשית המאפשרת לכם לינוק מן הקרקע. אתם גומעים מים מבלי ללגום, ניזונים מבלי לאכול. והגבעול מתעבה, מתקשה, שואף להגיע אל הפרח המונח בשערכם, גדל אליו בהתמדה, בעקשות, מצמיח פרחים בקרבכם.

מומלץ להישאר כך במשך זמן רב ככל האפשר, ליהנות מחבל הטבור הצמחי שמצאתם ככל שגופכם יתיר לכם. למחרת, או אחרי כמה שעות, חזרו אל הצמח שכבר הכרתם, והפעם החדירו אותו עמוק יותר אל גופכם. ככל שתעשו זאת יותר – כך תוכלו להישאר מחוברים אל הגבעול זמן רב יותר. אם בחרתם בעציץ, נסו לקחת אותו עמכם, לעיסוקיכם השונים.

גמר חתימה טובה!