אז למה התאבד היטלר?

אחד הדברים האהובים על אנשי השמאל בארץ הוא הזכרת רצח רבין וההסתה שקדמה לו בכל הקשר, כשהדברים מגיעים כבר לכדי אבסורד. בכל פעם שאיש ימין מותח ביקורת על שמעון פרס, יוסי ביילין ואריק שרון בהקשר של ותרנות מדינית או על שיר חדש של אביב גפן, תקום איזה דליה איציק ותטען שעושים למבוקר "את מה שעשו לרבין".

בעלה של דליה, איציק איציק, מדווח שהאישה לוקה בתסמונת רבין גם בחיי היום יום של הזוגיות שלהם. כשהיא מגלה שהוא הפעיל את מכונת הכביסה של הבגדים הלבנים יחד עם גרב אדומה וכל החזיות שלה יצאו ורודות, היא פורצת בבכי, מדליקה נר על המדרכה מול הבית, טוענת שאיציק עשה ללבניה את מה שעשו לחליפה של רבין ותולה על המכונה סטיקר: "שלום, סאטן".

אולם ההשוואה הזאת מתגמדת לעומת ההשוואה האולטימטיבית שחדרה לשיח הציבורי שלנו השבוע, ההשוואה של ההתנתקות לשואת יהודי אירופה. בתור קומיקאי שמדי פעם חוטא ומספר בדיחות שהמילים שואה, ניצול או מספר כחול מופיעות בהן, חורה לי במיוחד הקלות שבה מותר לפוליטיקאים לערוך השוואות לשואה מבלי שאיש יעיר להם על כך. האנלוגיות שלי לשואה לפחות היו מצחיקות. אחרי הכל, אם אי אפשר לספר בדיחות יהודיות חמות על השואה, שישה מיליון הנרצחים מתו מבחינתי לשווא.

השבוע התחילו בגוש קטיף לענוד טלאי כתום כדי לסמן את סאת נפשם מההתנתקות ומהפיצויים הנמוכים שפסקו להם בעבור בתים שברובם הגדול חסרים רעפים, ובסלון תקוע נפל של מרגמה 60 מ"מ שהמנקה התאילנדית מסרבת משום מה לפנות. אז קודם כל, הבחירה בצבע כתום מעט מוזרה. למרות שרוב הסרטים שצולמו בגטו היו בשחור לבן, מי שקצת זוכר את החומר לבגרות במקצוע שואה בבית הספר, הטלאי המקורי שהוכרחו היהודים לענוד היה צהוב. אז מאיפה הגיע הכתום? התשובה כמובן ברורה: חברת פרטנר נותנת חסות למחאה של אנשי הימין.

הצבע הכתום מייצג את הבחירה של חברת פרטנר בצבע חדשני ובפרסומות שבכל פריים חמישי מכניסים מסרים תת הכרתיים ששוטפים לנו את המוח באברי מין נשיים חשופים, ובנאצים ברייכסטאג ששותים שמפניה ומדברים בווידיאו צ'ט פלאפוני. ובכלל, מה יותר טוב וטבעי מהחיבור בין הדור השלישי לשואה לצבע הכתום שמתאר את הדור השלישי של הפלאפונים?

כמובן שהאנלוגיה לדור השלישי הפריעה במיוחד לכל מיני אנשים שהם דור שני. כל כך הרבה פוליטיקאים יצאו נגד הצעד הנועז, כשהם מקפידים לציין את הקשר האישי שלהם להשמדה. זה התחיל משבח וייס, שלא הבין כיצד ניתן להשוות את השואה שהוא עבר בילדותו למה שעוברים המתנחלים, ועבר ליולי אדלשטיין שהוריו עברו את השואה ועל כן הוא מזועזע, לגילה פינקלשטיין שסבא שלה היה בשואה, ועבר למישהי שאמרה: "בתור נכדה למישהו ששכב עם מישהי שהיתה בשואה זה ממש לא יפה", ונגמר בחבר כנסת של ש"ס שאמר: "בתור מרוקאי שקנה תואר אקדמאי מזויף מאוניברסיטה של אשכנזים ושכחתי לשנות את העבודה מזכר לנקבה , אני יכול להגיד לך שההשוואה הזאת לא במקום. והייתי שמח", הוסיף הח"כ מש"ס, לצטט את עבודת הדוקטורט שלי: "אני סבורה שאין דבר שאפשר להשוות למחנות ריכוז, חוץ מכמובן מחנות צבא, שגם שם יש גדרות, גם שם יש שומרים, ובשני המקומות אפשר לעשות חולצות סוף קורס: סוף מסלול, יהדות הונגריה פברואר 45'".

טומי לפיד, שנבחר בטקס מסך הזהב לאיש השואה מספר אחת של ישראל, נקרא כמובן גם הוא להגיב להשוואה הנוראית. למרות הציפיות, התגובה של טומי היתה מינורית. גם הוא חשב שאין להשוות העתקה של אנשים מבתיהם ליישוב חדש שיקימו להם באיזור רמת חובב, להעתקה שעברו הוא ובני משפחתו לאושוויץ. באושוויץ העשן היה סימן להשמדה, ברמת חובב העשן מורכב מכימיקליים מסרטנים, ככה שאיך אפשר להשוות? באושוויץ תוך שבועיים הרגו אותך, ברמת חובב זה ייקח לך לפחות שלוש שנים.

מניסיוני האישי, מי שמוטרדים יותר מכל מאזכורים של השואה הם דווקא ישראלים בני עדות המזרח. הללו מרגישים מאז ומעולם רגשי אשמה מובנים על כך שעדתם פספסה בגדול את האירוע היהודי הכי חשוב של המאה העשרים. כמו סבתא של אשתי שלא סלחה לעצמה כי בשנת 32' עלתה לישראל ופספסה את כל הסבל, כך גם המרוקאים מרגישים לא נעים. אני זוכר את סבתא אווה יושבת בסלון ואומרת לעצמה: "פלסטינה נראתה המקום הכי קשה, זה נראה כמו זוועה, הייתי בטוחה שאני אהיה האחות הכי מסכנה מכולם, ואיך ככה משום מקום הגיע היטלר וטרף את כל הקלפים".

היום הקשה ביותר לבני עדות המזרח מגיע באופן אירוני, שבוע אחרי החג של המרוקאים, המימונה. מדובר כמובן בחג הגדול של האשכנזים, יום השואה. שפלים ומורדי ראש מגיעים המרוקאים לבית הספר, יודעים שכל מה שיספרו היום בכיתה לא יהיה קשור אליהם לחלוטין. בשעה שהאשכנזים אכלו קליפות תפוח אדמה בטרבלינקה, במרוקו המשיכו להריץ קוסקוס. ותמיד, אחד מהערסים של הכיתה יתדרך את חבריו בשירותים: "היום אנחנו לא נוגעים באשכנזים. אין כאפות, אין יריקות במדרגות, ולא עושים ווג'י. אבל תזכרו, לכל יום שואה יש גם מוצאי שואה. ממחר חוזרים לעבודה רגילה".

אך מעבר לכל, הגיע הזמן שמישהו יצא להגנתם של המתנחלים. קודם כל, כן, אפשר להשוות את השואה למה שעושים להם. וזאת אפילו השוואה טובה למדי. מפנים יהודים מביתם אך ורק בגלל שהם יהודים. זאת בהחלט נקודת הפתיחה של השואה. גם שם וגם פה, היהודים האלה נמצאים על אדמה שהיא לא באמת שלהם. נכון שהסיבות אחרות, והפעם מדובר בחיילי מג"ב דרוזים ולא בגרמנים. אבל אם לא היו הבדלים, אז זאת לא היתה השוואה, זה היה שיחזור. וכן מותר לכל מי שרוצה להשתמש בשואה לצורך הדיון, אפילו בויכוח על חנייה או בריב על מסי ועד הבית. אם זה מה שהדבר מזכיר לך, לך על זה. המשפט שכתבתי עכשיו הוא דרך נוספת לנסח את הכלל הכי חשוב בדמוקרטיה, כלל חופש הדיבור.

במשך שנים, בוויכוחים רבים על הכיבוש, ניצלו השמאלנים את השואה כטיעון הסופי והמנצח. מי מהקוראים השמאלנים שלנו (יש כאלה?) לא אמר לנהג מונית שחימם אותו: "מה שאנחנו עושים בשטחים, זה כמו הנאצים". והנהג היה מאדים ונחנק ואומר: "איך אתה משווה? איך אתה משווה?". לפעמים גם ימניים אוהבים לעשות את זה לנהגי מוניות מעצבנים. זה פשוט כיף לראות אותם כמעט חוטפים התקף לב.

השואה תמיד מלווה את היהודי. יחד עם רצח רבין, חורבן הבית, גירוש יהודי ספרד וההופעה של גילי וגלית באירוויזיון 87', יש לנו ליהודים המון דוגמאות גרועות מההיסטוריה להשוות אליהם, וזה לפחות דבר אחד טוב שיצא מהגורל המחורבן של העם הנבחר.

(טור סאטירי)