פרק ראשון: "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור"

טירת וורוויק היא המקום שבו נתקלתי בזר המוזר שעליו בכוונתי לספר. הוא מצא חן בעיניי משלוש סיבות: פשטותו גלוית-הלב, בקיאותו המופלאה בשריונות עתיקים והשלווה שהשרתה חברתו – משום שניהל בעצמו את השיחה כולה. מצאנו את עצמנו צועדים יחד, כדרכם של אנשים צנועים, בקצה העדר שהו?בל בסיור, והוא החל מיד לומר דברים שעוררו בי עניין. בעודו מדבר בשטף בקולו השקט והנעים, נראה שהוא הולך ונסחף אט-אט מהעולם הזה ומזמננו אנו אל עידן עתיק ואל ארץ נשכחת; בהדרגה כישף אותי בקסמיו עד שנדמה לי שאני מתהלך בין הרפאים והצללים והאבק והרקבובית של אפרורית ימי קדם, ומשוחח עם שריד מאותה תקופה! ממש כפי שהייתי מספר על חבריי הקרובים או על אויביי, או על השכנים המוכרים לי היטב, כך דיבר הוא על סר בדיוור, סר בור?ס מגאניס, סר לנסלוט מן האגם, סר גלאהד וכל שאר השמות הגדולים של השולחן העגול – וכמה זק?ן, זקן, זקן ללא שיעור, ודהוי ויבש ועבש ועתיק נדמה בעודו מדבר! הוא פנה אליי פתאום ואמר, ממש כפי שידבר מישהו על מזג האוויר או על כל עניין שגרתי אחר –

"אתה יודע על גלגולי נשמות; האם אתה יודע על התקה של עידנים – ושל גופים?"
אמרתי שלא שמעתי על דבר כזה. העניין שהפגין היה זעום כל-כך – ממש כמו אדם המדבר על מזג האוויר – שלא הבחין אם עניתי או לא. למשך חצי דקה השתררה שתיקה, אך מיד הפר אותה קולו החדגוני של המדריך בסיור:

"שריון קשקשים עתיק מהמאה השישית, תקופתו של המלך ארתור והשולחן העגול; על-פי הסברה היה שייך לאביר סר ס?ג?רמור לה דזירוס; שימו לב לחור העגול בצדו השמאלי של שריון החזה; אין הסבר ידוע לגורם לו; מניחים שהוא תוצאה של ירי כדור לאחר המצאת הנשק החם – אולי מעשה זדון של חייליו של קרומוול."

בן לווייתי חייך – לא חיוך מודרני, אלא כזה שלא נעשה בו שימוש פומבי זה מאות רבות בשנים – ומלמל, כנראה לעצמו:
"בי נשבעתי, ראיתי את הדבר במו עיניי." ואז, לאחר שתיקה קצרה, הוסיף: "עשיתי זאת בעצמי."
עד שהספקתי להתאושש מהתדהמה שאחזה בי למשמע ההערה, הוא נעלם.

כל אותו ערב ישבתי מול האח בחדרי שבפונדק וורוויק ארמז, שקוע בחלום על ימי קדם, בעוד הגשם נוקש בחלונות והרוח מייללת במרזבים ובפינות. מפעם לפעם שקעתי לשעה קלה בספרו הקסום של סר תומס מלורי הוותיק, התענגתי על אותו משתה מפואר של פלאים והרפתקאות, נשמתי עמוקות מניחוחות השמות המיושנים ושקעתי שוב בחלומות. שעת חצות חלפה זה מכבר, ואני קראתי סיפור נוסף לפני השינה – הסיפור שלפניכם:

והנה עטו עליו שניים ענקים אדירים, חמושים ומזוינים מכף רגל ועד צוואר, כל גופם -מלבד ראשיהם, וכל אחד מהם נושא בידו אלה נוראה. סוכך סר לנסלוט על גופו במגן והכה בחרבו באחד הענקים, ובמכת אותה חרב רוצץ את גולגולתו. כאשר ראה זאת האחר, נמלט מיד כאחוז שיגעון מפחד המכות הנוראות, וסר לנסלוט בעקבותיו בכל עוזו, והכה בו בכתפו וביקע את גופו לשניים. ונכנס סר לנסלוט אל האולם, וכרעו כל הנמצאות ברך בפניו, ונשאו תפילת הודיה לאל ולאביר על ישועתן.

ס?ר, כך אמרו, כלואות היינו כאן בידיהם זה שבע שנים ארוכות, והעבידונו במיני עבודות משי לשם פרנסתנו, וכולנו נשים אצילות. יבורך אביר אציל, היום בו הולדת; גדול אתה בתפילה מכל אביר, וכעדות עומדות אנו לפניך ומפצירות בך כי תאמר לנו שמך למען ידע העולם מי הצילנו ממחבוש. עלמות נאות, אמר הוא, שמי סר לנסלוט מן האגם. וכך נפרד מהן לשלום והפקידן בידי האל. ועלה אז על סוסו ורכב לארצות משונות ופראיות, וחצה ימים ועמקים ומקומות של רשע. ובשעת לילה נקרה בדרכו מקום מגורים, ומצא שם אישה אצילה באה בימים אשר שיכנה אותו שם בטובה, והיטב דאגו לו ולסוסו. ועם הגיע השעה לקחה אותו מיטיבתו אל עליית גג נאה מעל השער אל מיטתו. שם התפרק סר לנסלוט מנשקו והניח את שריונו לצדו ונכנס למיטתו, ועד מהרה שקע בשינה. וזמן קצר לאחר מכן הגיע לשם אדם על גב סוס, והלם בשער בדחיפות גדולה. וכאשר שמע זאת סר לנסלוט קם ממיטתו, והשקיף מן החלון, וראה לאור הלבנה שלושה אבירים רודפים על סוסיהם אחר אותו אדם, ומסתערים שלושתם עליו בחרבותיהם, והאביר האחד פונה אחור לעברם למען יתגונן.

חובה עליי כי אסייע לאביר זה, אמר סר לנסלוט, שכן בושה היא בעמדי מן הצד בעוד שלושה יתנצחו באחד, ואם ייקטל - שותף אני במותו. ומיד עטה את שריונו ויצא מהחלון והשתלשל בסדין אל ארבעת האבירים, ואמר סר לנסלוט בקול גדול, התנצחו האבירים עמי וחדלו מלהתנצח עם אביר זה. והרפו שלושתם מסר קיי ופנו להתנצח בסר לנסלוט, וקרב גדול החל שם, כאשר הסתערו כל השלושה על סר לנסלוט והכו בו מכות רבות ותקפוהו מכל צד. ופנה סר קיי לסייע בידיו של סר לנסלוט. לא, סר טוב, אמר לנסלוט, אל לי בעזרתך, אם תרצה כי אסייע בידך הנח לי ואלחם בהם לבדי. עשה סר קיי כדבריו כדי לרצותו, ולא נלחם. ומיניה וביה, בשש מכות חרב, הכה סר לנסלוט את השלושה ארצה.

ונשאו אז השלושה קולם ואמרו, אביר נועז, נכנעים אנו בפניך כי אדיר אתה בקרב ואין שני לך. את כניעתכם לא אקבל, אמר סר לנסלוט, היכנעו בפני סר קיי שר החצר, וזהו התנאי כי אחוס על חייכם. אביר הגון, אמרו השלושה, זאת לא נותן לב??נו לעשות; באשר לסר קיי, רדוף רדפנו אחריו לכאן ומכניעים היינו אותו בחרב אלמלא הופעת; מהי הסיבה אשר ניכנע לו? ש?קלו היטב אם בחיים רצונכם או במיתה, אמר סר לנסלוט, שכן רק בפני סר קיי נתונה לכם הכניעה. אביר הגון, אמרו הם, בעבור חיינו נעשה כדבריך.

אם כן אפוא, אמר סר לנסלוט, בוא תבואו אל חצרו של המלך ארתור בפרוס חג השבועות הבא, ושם תכרעו ברך בפני המלכה גוו?ינ?ב?יר, ותעמידו עצמכם השלושה לחסדיה ולרחמיה, ותאמרו כי סר קיי הוא ששלחכם לשם להיות לאסיריה. בבוקר המחרת קם סר לנסלוט ממיטתו בשעת בוקר מוקדמת ועזב בעוד נם סר קיי את שנתו: ולקח סר לנסלוט את שריונו של סר קיי ואת מגנו וחבשם, ופנה אל האורווה ולקח את סוסו של האביר, ונפרד לשלום ממיטיבתו ויצא לדרכו. וזמן קצר אחרי כן קם סר קיי משנתו ולא ראה את סר לנסלוט בנמצא: וגילה אז כי לקח סר לנסלוט את שריונו ואת סוסו.

יודע אני היטב, כך אמר, כי יוליך שולל את חצר המלך ארתור בדמותו זו: משום שכנגדו ינהגו האבירים באומץ במחשבה שאני הוא, ויבלבלם הדבר; ובזכות שריונו ומגנו ארכב אני בבטחה. וזמן קצר אחרי כן יצא סר קיי לדרכו ונפרד בתודה ממיטיבתו.

בעודי מניח את הספר מידי נשמעה דפיקה בדלת ואותו אדם זר נכנס לחדר. נתתי לו מקטרת וכיסא וקידמתי את פניו בברכה. הרגעתי את נפשו בוויסקי חם; נתתי לו עוד משקה; ועוד אחד אחריו – בתקווה שייספר לי את סיפורו. לאחר השכנוע הרביעי הוא שקע בסיפור מיוזמתו שלו, בפשטות ובטבעיות רבה:

אני אמריקני. נולדתי בהרטפורד שבמדינת קונטיקט – באזורים הכפריים שממש לגדת הנהר. ולכן אני ינקי שבינקים – ואדם מעשי; כן, ואני מניח שכמעט אין בי רגשנות – או במילים אחרות, פיוט. אבי היה נפח, דודי היה רופא סוסים, ואני הייתי בתחילה שניהם. ואז הגעתי למפעל הנשק הגדול וגיליתי את ייעודי האמיתי; למדתי את כל סודותיו; למדתי ליצור כל דבר; רובים, אקדחים, תותחים, דודים, מנועים, כל סוגי המכונות החוסכות בעבודה. ידעתי לבנות כל דבר שיעלה אדם על הדעת – כל דבר בעולם; ואם לא היתה קיימת דרך מודרנית לייצר דבר-מה, יכולתי להמציא דרך כזאת – ולעשות זאת בקלות רבה. הפכתי למפקח הראשי של המפעל ותחת השגחתי עבדו אלפיים איש.

ובכן, אדם כזה הוא אדם לוחמני – הרי זה מובן מאליו. וכשאחראי אדם על אלפיים גברים קשוחים, יש לו שפע של הזדמנויות לשעשועים מסוג זה. לי היו, בכל אופן. אך יום אחד נתקלתי ביריב שקול לי, וקיבלתי את שלי. הדבר אירע במהלך אי-הבנה שנוהלה במוטות ברזל עם בחור שנהגנו לכנות הרקולס. הוא הפיל אותי בחבטה בצד הראש, ונדמה היה לי שאני שומע קול נפץ גדול וכל מפרק בגולגולתי ננקע ממקומו לעבר שכנו. העולם החשיך פתאום ואני לא הרגשתי עוד דבר ולא ידעתי דבר – לפחות לזמן-מה.

כאשר התעוררתי מצאתי את עצמי יושב בעשב מתחת לעץ אלון, כשכל הנוף המרהיב ורחב הידיים שמור לי לבדי – כמעט. אך לא לחלוטין; היה שם בחור על סוס שהשפיל מבט לעברי – בחור שכאילו נלקח מתוך ספר אגדה. שריון עתיק כיסה את גופו מכף רגל ועד ראש, כשעל ראשו קסדה בצורת חבית-מסמרים ובה חרכים; היו לו מגן, וחרב, ורומח עצום; גם סוסו היה מכוסה שריון, וקרן פלדה הזדקרה ממצחו, וכיסוי מרהיב ממשי אדום וירוק עטף את כולו ככיסוי מיטה וגלש כמעט עד הקרקע.

"סר, התוכל לי?" אמר הבחור.
"אם אוכל מה?"
"התישא נשק כנגדי ותוכל לי על אדמות או על גבירה או על – "
"מה אתה מקשקש?" אמרתי. "רוץ בחזרה לקרקס שלך לפני שאדווח עליך."

אבל מה עושה אותו אדם אם לא נסוג כמאתיים מטר ומסתער עליי בדהרה, כשחבית המסמרים מורכנת כמעט עד צוואר הסוס והרומח הארוך מכוון הישר קדימה. הבנתי שכוונותיו רציניות, ועד שהגיע למקום שבו נמצאתי טיפסתי כבר אל ראש העץ.
הוא הכריז שאני רכושו לאחר ששבה אותי ברומח. היה משקל לטענותיו – ולכלי נשקו – ולכן החלטתי שמוטב לשתף פעולה. הגענו להסכמה שבמסגרתה אבוא אני איתו והוא מצדו לא יפגע בי. ירדתי מהעץ, ויצאנו לדרך כשאני צועד לצד סוסו. צעדנו בנחת כשאנו חוצים קרחות יער וחולפים מעל נחלים שלא היו מוכרים לי – מה שהתמיה אותי ומילא את לבי פליאה – אך לא נתקלנו בשום קרקס או סימן לקרקס. ולכן ויתרתי על רעיון הקרקס והסקתי שהגיע מבית מחסה לחולי נפש. אבל גם בבית מחסה לא נתקלנו – כך שהגעתי למבוי סתום, כפי שאומרים. שאלתי אותו מה המרחק מהרטפורד. הוא אמר שמעולם לא שמע על מקום כזה; הנחתי שהוא משקר, אבל לא התווכחתי איתו. לאחר כשעה נגלתה לעינינו עיירה רחוקה נמה בעמק לצד נהר מתפתל; ומעבר לה, על גבעה, מבצר אפור רחב- ידיים ולו מגדלים וצריחים, כפי שלא ראיתי מעולם מחוץ לתמונה.

"ברידג'פורט?" שאלתי, מצביע לכיוון המבצר.
"קמלוט,"אמר הוא.

הזר התחיל להפגין סימני עייפות. כעת משגילה שהוא שוקע פה ושם בנמנום, חייך את אחד מחיוכיו העלובים והמיושנים ואמר:
"אני מוצא שאיני מסוגל להמשיך; אבל בוא איתי, יש ברשותי הסיפור כולו בכתב, ותוכל לקרוא בו אם תרצה."

כשהגענו לחדרו הוא אמר: "בתחילה כתבתי יומן; עם השנים הרחבתי את היומן לספר. כמה רב הזמן שחלף מאז!"
הוא הושיט לי את כתב היד והצביע על המקום שממנו עליי להתחיל:

"התחל כאן – כבר סיפרתי לך את מה שאירע לפני כן." בשלב זה הוא כבר היה מנומנם מאוד. בעודי יוצא מן החדר שמעתי אותו ממלמל בקול ישנוני: "תערב עליך שנתך, סר."
התיישבתי מול האח שבחדרי ובחנתי את האוצר שנפל לידיי. חלקו הראשון – רוב רובו – היה כתוב על נייר קלף מצהיב משנים. בחנתי את אחד הדפים וראיתי שמדובר בנייר קלף שנעשה בו שימוש חוזר. מתחת לכתב הישן והדהוי של ההיסטוריון הינקי נראו סימני כתב ישן ודהוי ממנו – מילים ומשפטים בלטינית: שרידים מכ?תבי נזירים עתיקים, כך נראה. דפדפתי למקום שעליו הצביע האיש הזר והתחלתי לקרוא – את הדברים הבאים.

"קמלוט – קמלוט," אמרתי לעצמי. "לא זכור לי ששמעתי את השם בעבר. שמו של בית המחסה, בוודאי."

מולנו נפרש נוף קיץ רוגע, מלבב כמו חלום ושומם כמו הרחוב ביום ראשון. האוויר היה מלא ניחוח פרחים וזמזום חרקים וציוץ ציפורים ולא נראה שום זכר לאדם, לעגלה, שום אות חיים, דבר לא זע. הדרך היתה ברובה משעול מתפתל ועליו עקבות פרסה, פה ושם סימנים קלושים של גלגלים בעשב שמשני צדדיה – גלגלים שצמיגיהם רחבים, כך מתברר, כרוחב כף יד.

עד מהרה עברה שם ילדונת קטנה ונאה כבת עשר שנים, ועל כתפיה גולש מפל של שיער זהוב. על ראשה חבשה זר של פרגים אדומים כאש. התלבושת, עד כמה שניתן לכנותה כזאת, היתה מתוקה להפליא. היא צעדה בניחותא, בשלוות נפש, והשקט גלוי בפניה התמו?ת. איש הקרקס התעלם ממנה לחלוטין ונדמה שאינו מבחין בה כלל. ובאשר אליה – חזותו יוצאת הדופן לא הפתיעה אותה, כאילו ראתה כמותה בכל יום בחייה. היא חלפה על פניו באדישות, כפי שהיתה חולפת על פני צמד פרות; אבל כאשר הבחינה בי, דווקא אז התחולל בה שינוי. ידיה התרוממו והיא קפאה כמו פסל; פיה נפער ועיניה בהו בי, גדולות ומבוהלות; היא היתה סמל ומופת לסקרנות נדהמת שיש בה שמץ של פחד. היא המשיכה לעמוד שם לוטשת מבט, במעין הלם מרותק, עד שהגענו לשולי היער ונעלמנו מעיניה. העובדה שמראי הוא זה שעורר בה תדהמה ולא מראה האיש האחר לא היתה מובנת לי; לא הצלחתי למצוא לכך הסבר. והעובדה שהיא רואה בי מחזה ראוי לציון ומתעלמת לחלוטין מחזותה שלה - היתה עניין מתמיה נוסף, ועדות לאצילות נפש מפתיעה בילדה צעירה כל-כך. כל העניין סיפק לי חומר רב למחשבה. המשכתי להתהלך כאילו אני שקוע בחלום.

בעודנו מתקרבים לעיירה התחילו להתגלות סימני חיים. פה ושם חלפנו על-פני בקתה עלובה מכוסה סכך, וסביבה חלקות גן ושדות קטנים שהזנחה פושה בהם. גם אנשים נגלו לעינינו; גברים שריריים בעלי שיער ארוך, גס ולא מסורק שהיה תלוי על פניהם כאילו היו חיות. הלבוש הרווח בקרב הגברים והנשים היה גלימות מפשתן גס התלויות הרבה מטה מהברך ומעין סנדלים גסים, ועל צווארי רבים מהם היו קולרי פלדה. הילדים והילדות היו כולם עירומים; אבל נראה שאיש אינו מבחין בכך. כל האנשים הללו לטשו בי מבטים, החליפו הערות, מיהרו אל הבקתות לקרוא לבני משפחותיהם לבהות בי; אבל נראה שאיש אינו מתייחס לבחור האחר, מלבד בפניות כנועות ומלאות כבוד שלא זכו לתגובה.
בעיירה עצמה היו בתים גדולים למדי עשויים אבן ונטולי חלונות, פזורים פה ושם במהומת בקתות הסכך; במקום רחובות היו שם סמטאות פתלתלות, לא מרוצפות; להקות של כלבים ושל ילדים עירומים שיחקו בשמש, מלאי חיים וקולניים; חזירים שוטטו ונברו ברפש בשביעות רצון ואחת מהן התבוססה בשלולית מצחינה להיניק את גוריה בלב הרחוב הראשי.

עד מהרה נשמע במרחק סאון תרועת קרב; הקולות הלכו והתקרבו, הלכו והתקרבו, ובתוך זמן קצר נגלתה לעין תהלוכת פרשים מתהדרים בקסדות מעוטרות נוצה ובשריונות מבהיקים, מפוארים בדגלים ובמותניות עשירות-צבע ובכיסויי סוסים וברמחים שקצותיהם מוזהבים; הם עשו את דרכם האבירית על פני הבוץ והחזירים, והזאטוטים העירומים, והכלבים העולצים, והבקתות העלובות, ואנחנו הלכנו בעקבותיהם.

הלכנו בעקבותיהם בסמטה מתפתלת אחת, ואחרת אחריה – כשאנו מטפסים במדרון, כל העת מטפסים – עד שלבסוף הגענו לגבהים האווריריים שם עמדה הטירה. פרצי תרועת חצוצרה עלו משני הצדדים; ואז יצא נציג מבין החומות, שעליהן צעדו הלוך ושוב אנשי משמר בשריונות קשקשים ובקסדות פתוחות, נושאים כידונים, תחת דגלים מתנופפים ועליהם דמות דרקון מצוירת בקווים גסים; ואז נפתחו השערים הגדולים, הגשר הונמך וראש תהלוכת הפרשים דהר קדימה תחת הקשתות הכבדות; אנחנו באנו בעקבותיו, ועד מהרה מצאנו את עצמנו בחצר מרוצפת וגדולה שמגדלים וצריחים נישאים מכל עבריה אל השמיים הכחולים; ובכל מקום החלו אנשים לרדת מסוסיהם ברוב ברכות וגינוני טקס, והתרוצצו לכאן ולכאן בתצוגה עליזה של תנועה ושל צבע, תערובת נעימה למדי של רעש ומהומה.