רואלד דאל, "עור"

תחת כף ידו האחת הבחין הילד בגלד של חתך ישן על פיקת ברכו. הוא רכן לפנים כדי לבדוק אותו מקרוב. גלד תמיד היה עניין מרתק, מציב אתגר מיוחד שמעולם לא היה יכול לעמוד בפניו.

כן, חשב, אני אקלף אותו גם אם הוא עדיין לא מוכן, גם אם האמצע שלו עדיין דבוק, אפילו שזה יכאב כמו לא-יודע-מה.

בעזרת הציפורן החל חוקר ובודק בזהירות סביב שולי הגלד. הוא הכניס תחתיו מסמר וכשהחל מרים אותו, אבל ממש בעדינות, התנתק פתאום הכול, כל החתיכה החומה והקשה יצאה בשלמותה, מותירה אחריה עיגול קטן ומעניין של עור אדמדם וחלק.

נחמד. ממש נחמד. הוא שפשף את העיגול וזה לא כאב. הוא הרים את הגלד, הניח אותו על הירך והעיף אותו בעזרת האצבע. הגלד ריחף ונחת על קצה השטיח, השטיח האדום-שחור-צהוב הענק שהתפרש על פני כל אולם הכניסה, מהמדרגות שעליהן ישב ועד לדלת הקדמית הרחוקה שממול. שטיח עצום. גדול יותר ממדשאת הטניס. הרבה יותר גדול ממנה. הוא בחן את השטיח בכובד ראש, עיניו נחות עליו בעונג מסוים. מעולם לא הבחין בו קודם לכן, אבל עכשיו, לפתע פתאום, הצבעים כאילו זהרו באורח מסתורי וזינקו לעברו בצורה מהממת ממש.

אהה, אמר לעצמו, אני תופש מה הולך פה. החלקים האדומים של השטיח הם גושי פחם אדומים לוהטים. וזה מה שאני חייב לעשות: ללכת לכל אורך השטיח, עד לדלת הקדמית, בלי לגעת בהם. אם אגע באדום – אשרף. בעצם, אשרף לגמרי. והחלקים השחורים של השטיח... כן, החלקים השחורים הם נחשים, נחשים ארסיים, בעיקר מסוג אפעה וקוברה, עבים כמו גזעים של עצים באמצע שלהם, ואם אגע באחד מאלה אחטוף הכשה ואמות עוד לפני שעת התה של אחר הצהריים. ואם אצליח לחצות בבטחה, בלי שאשרף או שיכישו אותי, אקבל גור ליום ההולדת שלי מחר.

הוא נעמד על רגליו וטיפס גבוה יותר במדרגות כדי לשפר את נקודת התצפית על המארג הנרחב הזה של צבע ומוות. האם זה אפשרי? האם יש מספיק צהוב? צהוב היה הצבע היחיד שעליו רשאי היה לדרוך. האם זה ניתן לביצוע? מסע כזה אין להקל בו ראש; הסכנות גדולות מדי שביל זה. פניו של הילד – ציצית שיער לבן-זהוב, עיניים כחולות גדולות, סנטר קטן זקור – בחנו בחשש את מה שנשקף למטה, מעבר למעקה. הצהוב היה צר מעט במקומות מסוימים ורחב יותר במקום אחד או שניים, אבל נראה שהוא אכן נמשך לכל אורך השטיח, עד לקצה האחר. בשביל מישהו שרק אתמול צלח בהצטיינות את כל שביל הלבנים מהאורוות ועד לבית הקיץ בלי לגעת בסדקים המפרידים, העניין הזה של השטיח לא צריך להיות מסובך מדי. עצם המחשבה על נחשים שילחה בו זרמי פחד מחשמלים שעקצצו כסיכות מאחורי הירכיים ותחת כפות רגליו.

הוא ירד לאטו במדרגות והתקדם אל קצה השטיח. הוא שלח רגל קטנה נתונה בסנדל, והניח אותה בזהירות על כתם צהוב אחד. אחר כך הרים את הרגל האחרת והמקום הספיק בדיוק לעמידה בשתי כפות רגליים צמודות. יופי! הוא יצא לדרך! פניו העגלגלים בוהקים בריכוז סקרני, חיוורים קצת יותר מקודם, והוא הרים את זרועותיו לצדדים כדי לאזן את עצמו. הוא עשה צעד נוסף, מניף את רגלו גבוה מעל לכתם שחור, מכוון בזהירות עם הבוהן לעבר תעלה צרה של צהוב בצד שמנגד. כאשר השלים את הצעד השני עצר לנוח, כשהוא עומר נוקשה מאוד ודומם. תעלת הצהוב הצרה זרמה קדימה בלא הפרעה לאורך חמישה מטרים לפחות והוא התקדם בזהירות לאורכה, קטע אחר קטע, כמו מהלך על חבל מתוח. כשבסופו של דבר התעקלה התעלה הצידה, נאלץ לעשות עוד צעד רחב, הפעם מעבר לערבוביה שוחרת רע של שחור ואדום. הוא נפנף בזרועותיו סביב בפראות, כמו טחנת רוח, כדי לשמור על שיווי משקל, והצליח לחצות בבטחה ושוב לנוח בעבר האחר. כעת כבר התנשף מהמאמץ, כה מתוח עמד כל הזמן, גבוה על קצות האצבעות, הזרועות מונפות לצדדים והאגרופים קפוצים. עכשיו ניצב על אי גדול ובטוח של צהוב. היה שם הרבה מקום, לא היה סיכוי שייפול ממנו, וכך עמד לו שם במנוחה, בהיסוס, בציפייה, בתקווה שיוכל לעמוד לנצח על האי הצהוב, הגדול והבטוח הזה. אבל החשש שלא יקבל את הגור אילץ אותו להמשיך.

צעד אחר צעד התקדם הלאה ובין לבין עצר כדי להחליט היכן בדיוק כדאי שיציב את רגלו. פעם אחת היתה לו האפשרות לבחור בין שתי דרכים, שמאלה או ימינה, והוא בחר שמאלה כי אף שזו נראתה הדרך המסובכת יותר, לא היה הרבה שחור בכיוון ההוא. השחור הוא שגרם לו עצבנות. הוא העיף מבט מהיר מעבר לכתפו כדי לראות עד כמה התקדם. כמעט חצי הדרך. עכשיו כבר אין דרך חזרה. הוא היה באמצע בלי אפשרות לחזור אחורה ובלי אפשרות לקפוץ הצידה כי כבר היה רחוק מדי, וכשהביט על כל האדום והשחור שנחו לפניו, חש לפתע באותו לחץ מוכר בחזה מרוב פחד – כמו בחג הפסחא האחרון, בערב שבו הלך לאיבוד לגמרי לבדו בחלק הכי חשוך של חורשת פ??ייפ??ר.

הוא עשה צעד נוסף והניח את כף רגלו בזהירות על החתיכה הקטנה היחידה של צהוב שהיתה בהישג רגל, והפעם חרג קצה כף הרגל בסנטימטר אחד לתוך שחור כלשהו. זה לא נגע בשחור, הוא יכול היה לראות שזה לא נוגע, הוא יכול היה לראות את הקו הצהוב הקטן שמפריד בין קצה הסנדל שלו לשחור; אך הנחש זע כאילו חש בקרבתו, והרים ראשו והביט ברגל בעיני חרוזים בוהקות, מתבונן כדי לראות אם היא עומדת לגעת.

"אני לא נוגע בך! אתה לא צריך להכיש אותי! אתה יודע שאני לא נוגע בך!"

נחש נוסף החליק ברחש לצדו של הראשון, הרים את הראש, שני ראשים היו שם עכשיו, שני זוגות עיניים ננעצים ברגל, ננעצים במקום חשוף קטן בדיוק תחת רצועת הסנדל, המקום שממנו מציץ העור. הילד התרומם גבוה על בהונותיו ונשאר שם, קפוא ונוקשה מבהלה. כמה דקות חלפו עד שהעז שוב לזוז.

הצעד הבא צריך להיות ממש רחב. היה שם העיקול העמוק הזה של נהר הש?חור שחצה את השטיח לרוחבו, והוא נאלץ עקב מיקומו לחצות אותו בחלק הכי רחב שלו. בהתחלה חשב שינסה לעשות זאת בקפיצה, אבל לבסוף החליט שלא בטוח שיצליח לנחות במדויק על רצועת הצהוב הצרה שבצד השני. הוא שאף הרבה אוויר, הרים רגל אחת, הושיט אותה הרחק הרחק הלאה ואז מטה, מטה, עד שסוף סוף חצה קצה הסנדל שלו ונח בבטחה בשולי הצהוב. הוא היטה את גופו לפנים, מעביר משקל לרגלו הקדמית. אחר ניסה להרים גם את הרגל האחורית. הוא מתח, משך וטלטל את גופו, אבל הרגליים היו רחוקות מדי זו מזו והוא לא הצליח. הוא ניסה לחזור אחורה. אבל גם זה לא הלך. הוא בעצמו אשם בכל הפיצולים האלה ומגיע לו שייתקע. הוא הציץ מטה וראה את נהר השחור העמוק מתפתל תחתיו. חלקים ממנו היו עכשיו רוטטים, מתיישרים ומתחילים לנצנץ בברק שמנוני עד אימה. הוא התנדנד, מניף את זרועותיו בטירוף כדי לשמור על האיזון, אבל כל זה כנראה רק החמיר את המצב. הוא החל לנסות לחצות. הוא ניסה ימינה, די לאט בהתחלה, ואז מהר יותר ויותר, וברגע האחרון, מתוך דחף טבעי, שלח יד קדימה לבלום את הנפילה, והדבר הבא שראה היה היד החשופה הזאת שלו צונחת היישר לתוך מרכזו של גוש שחור גדול ובוהק, וברגע שהיא נגעה הוא השמיע זעקה אחת חדה.

בחוץ, לאור השמש, הרחק מאחורי הבית, חיפשה האם את בנה.