ב-1972 ביים אברהם הפנר המנוח את "לאן נעלם דניאל וקס", סרט שנחשב עד היום לאחד מהגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי. הזמר המצליח בני שפיץ (ליאור ייני) מגיע מארצות הברית למפגש מחזור עם בני כיתתו מחיפה, ויחד עם חברו הטוב מיכה ליפקין הם מנסים לאתר את דניאל וקס, שהיה נער הזוהר של כיתתם. המלנכוליה והייאוש של שפיץ מההווה הריקני מנחים אותו לנסות ולשחזר את העבר הקסום. זה נגמר, איך לא, באכזבה.
בשנה שעברה הפך המחזאי רוני סיני לבני שפיץ של החיים האמיתיים, כשהגיע לפגישת מחזור ועבר חוויה מטלטלת. "פגשתי בני 44 שהיו פעם משהו אחד והחיים הפכו אותם למשהו אחר", הוא מספר בתכנייה של "בומרנג" מה הוביל אותו לכתוב את המחזה, שעלה מוקדם יותר השנה בתיאטרון חיפה ומוצג בימים אלה גם בבית ציוני אמריקה בתל אביב.
צחי ציגלר (אוהד קנולר) הוא בן 44, נשוי לצהלה (לירית בלבן). בעוד צהלה רובצת כל היום בסלון, צחי מחפש איך להשתחרר מנטל השגרה המעיקה. במפגש עם בן כיתתו לשעבר גדי גולדשטיין (יואב בר לב) הוא מגלה כי האחרון הפך למיליונר, וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע גם נשוי למי שהייתה אהבת נעוריו נתלי שכטר (אפרת ארנון). גולדשטיין מספר לציגלר מה ששינה את חייו והפך אותם למשגשגים: טייפ מנהלים שבאמצעותו הוא מנסה להגשים את שיטת המחשבה המייצרת מציאות. צחי מחליט לרכוש לעצמו טייפ ודרך מודעה באינטרנט מוצא את האדם שימכור לו טייפ כזה, אדם מסתורי עם רטייה על העין בשם רובק בקר (נורמן עיסא). בניסיונו הראשון של צחי משמיע הטייפ מסר משונה, שבעקבותיו הוא יוצא למסע של חיפוש עצמי.
הרעיונות שעומדים בבסיסו של "בומרנג" (אתם בוודאי קושרים את שם המחזה לאסוציאציות של קארמה. אתם לא טועים) יוצרים שדה מוקשים של קלישאות. פגישת מחזור, הגשמת חלומות, סגירות מעגל, פשרות ואהבות ילדות נכזבות, כולן נושאים שנטחנו עד דק בעולם הספרות והאמנות. אולם סיני והבמאי ניר ארז לקחו את המנטרות השחוקות ועדכנו אותן למציאות שלנו. התוצאה לא רעה בכלל: מחזה משעשע וציני שמכבד את הניו אייג' אבל גם מבקר וחוקר אותו. בסופו של דבר, זוהי קומדיה שבאה לשמש תמונת מראה קלילה מעמדה לא מטיפה על מצבם של הבורגנים הישראלים, המנסים להתמודד עם מצב כלכלי לא פשוט ועם שגרת יום חונקת.
ליהוק השחקנים טוב אך לא מושלם. קנולר אמנם הוכיח לא פעם בעבר יכולות משחק טובות, אך דומה שבמקרה הזה הוא מרגיש מעט לא בנוח בתפקיד הראשי. משחקו מוגזם והוא מגחך לעתים במקומות שלא ברור אם עשה זאת במכוון או שפשוט התפלק לו. למזלו, הצוות המסייע שומר אותו על הרגליים (מה שאי אפשר להגיד על הדמות הסלפסטיקית שלו). נורמן עיסא, כמו ברבים מתפקידיו הקודמים, קונה שוב את הקהל במשחק אופי מצוין, ויואב בר לב מכניס ממדים מוקצנים אך חינניים ביותר לדמותו הנלעגת של גולדשטיין. אפרת ארנון כנתלי סבירה, אך גם אצלה, כמו אצל קנולר, התיאטרליות המוגזמת יותר פוגעת ממועילה.
מה שמשאיר אותנו עם לירית בלבן, הגיבורה הגדולה של ההצגה. בלבן מצטיירת כאישה וולגרית וחסרת חן, מין דמות המשך לנעמי "כפית" שאותה היא מגלמת ב"הבורר". היא בעיקר יושבת על הספה, רואה טלוויזיה ומפצחת גרעינים, אבל ככל שמתקדם המחזה מתגלות שוב יכולות המשחק הנהדרות שלה. בלבן מבצעת נפלא מעברים חדים מסיטואציות קומיות לדרמה ומכניסה עומק לדמות עממית שמלכתחילה נועדה, כביכול, להיות שטוחה. היא המייצגת הבולטת ביותר לנראטיב של "בומרנג" - רציני בתחפושת של מצחיק, מורכב במעטפת של פשוט.
"בומרנג" אינו מחזה מושלם ולא עמוק דיו, אבל הוא מחבק את הקהל בחמימות ולפעמים זה מספיק. הוא מצחיק לכל אורכו, אך גם מספק לא מעט רגעים מרגשים ונוגעים. הוא מטפל בבעיות ויחד עם זאת מייצר תהיות חדשות, הוא דורש קיטשיות, אך בדרך כלל מצליח להימנע ממנה. וחשוב מכל: הוא מספק חומר למחשבה על הטבע האנושי, שעליו שרה שריל קרואו "It's not having what you want, it's wanting what you've got". בהחלט 90 דקות של כיף.