זה לא שיש לי חיבה מיוחדת לזהבה בן, הסלסולים הכפייתיים שלה די עושים לי רע רוב הזמן, אבל אומרים שחמלה עושה טוב לעור הפנים. בשביל זה ישבתי, כולי מלאת חמלה, לצפות בזמיר פושט-הרגל ב"דין וחשבון", מקווה שיחדשו לי משהו בטלנובלה הזאת (או לפחות שנזכה לראות את הילד ישן בקופסה של הווידאו), אבל מהחלק שהקדיש לה רינו צרור בתוכניתו אי אפשר להבין הרבה.
המצלמה קולטת בעיקר רגעים בהם נראית זהבה מעוכה כיהודה סעדו, עייפה מהחיים וכל רצונה הוא שיותר לה לשבת בשמש וללחך עשב, אם מההוצאה לפועל לא יקחו לה אותו עוד קודם. כל ניסיון להיכנס לתוך הרפש האמיתי על אמרגניה הנצלנים, בנאי וסלוצקי, נתקל בחומה בצורה. זהבה לא מתלכלכת בפומבי. יותר טוב תראו אותה מופיעה בבאר שבע מול שמונה וחצי איש, עושה הופעות בהתנדבות בבתי חולים ושמה לעצמה שלוש סוכר בקפה, שיהיה לה מתוק בחיים. זה כמו עם המתכון לסלטים הבלקניים מהפרסומת. כפית אחת של אהבה, לטפטף טיפת מזל, אללה גדול ויהיה בסדר, יא בינתי, חמסה חמסה שום בצל מלח מים. והכסף, איפה נעלם? לא ברור. הוא התפייד, כאילו. כמו ערפל של בוקר. נגוז לו לאיזה אזור דמדומים תמוה.
אין הכנסות ראויות מהשמעות ברדיו או מאלבומים שמכרו יפה, שזה תמוה גם. וההופעות? צרור מסביר שלאמרגנים "קל לשחק עם זה". מה זאת אומרת קל לשחק עם זה, אני רוצה פרטים, אתם לא נותנים לי פרטים חבר'ה, זה לא יילך ככה. אין בשר בכתבה הזאת. במקום זה יש לי את זהבה ממורמרת בבית, זהבה ממורמרת באולפן, זהבה בוהה בעורך דין שלה במרמור ומודיעה שכל הניירת הזאת של החובות עושה לה כאב ראש. האמת, גם לי. למי זה עוזר? נתנו לך במה, נתנו לך מיקרופון, נתנו לך עשרים דקות אצל רינו פאקינג צרור. תצעקי. תפני אצבעות מאשימות ותפתחי את הג'ורה הכי גדולה שאפשר. את לא היחידה שדפקו אותה. תראי למשל את אריק איינשטיין שיושב היום בדירת סטודיו מתקלפת בגלל דברים כאלה בדיוק, תראי את יוסי סיאס שכבר לא בטוח איפה לשבת. ויש עוד.
בדרך למתנ"ס
הכתבה אמנם צולמה חודשים ספורים לפני גל ה"איפה הבושה", אבל כל זמן הוא זמן טוב להיות צודקת, ולו רק כדי שזה יעזור לך להיראות פחות קלולס בכל הקשור לניהול עניינייך הפיננסיים (או בכלל). דברי חופשי, ואז תתני למעריצים הפנאטים שלך שמות, כתובות וטלפונים של הנוגעים בפרשיית העושק והם כבר בדרך אליהם לבצע בהם לינץ' ראוי. ככה פשוט. למה זה חשוב? כי השחיתות פה כבר מכרסמת באמ-אמא שלנו, ואת יכולה בקלות להיות אחד מסמלי המאבק בניצול. לא רק של אמנים וסלבס למיניהם, אלא של כל האלמונים הקטנים והתמימים שנדפקים יום יום בשיטתיות מחוסר ידיעת זכויותיהם ואיש לא מצפצף.
אבל זהבה לא רוצה לעשות יותר מדי רעש. נוח לה במשבצת הקדושה המעונה. זו הרי כל מהותה: סרט תורכי מתמשך. ילדות קשה בשכונת מצוקה, אחר כך פריחה ככוכבת-על, בסוף גומרת אצל כונס נכסים. לא, אל תראו אותה ככה, היא פייטרית. תזרקו אותה מהדירה ותראו איך היא נוחתת על ארבע. אמנם לא נורא ברור לה מה קורה סביבה, אבל מה שבטוח, היא תחרוק שיניים ותמשיך בשקט. לבד ובשקט. זה כאילו, הרבה יותר הירואי ככה. תמיד אפשר לטחון שוב באיזה מתנ"ס את "חיים שלי", אז מה צריך יותר.
כן, יכולנו לצאת מפה עם סוף טוב באמת, אבל במקום זה קיבלנו את "זהבה בן, אסור לתת לה ליפול". סוף מעורפל לכתבה מעורפלת. זה ומוסר ההשכל המצער, שאלוהים כנראה באמת נותן אגוזים למי שאין לו שיניים. אגב, בזה אני כבר יכולה לעזור, כי ממש במקרה יש לנו עכשיו מבצע השתלות לקיץ בהרדמה כללית. תבואי אצלנו בקליניקה, זהבה, נעשה לך מחיר. יהיה בסדר.