הי ג'ו: שנה למותו של ג'ו עמר

תזכורת אחרונה למה שעבר במשך כל חייו קיבל ג'ו עמר חודש וחצי לפני מותו. יציאת האלבום המצוין "אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח הוכיחה לעמר שכמעט כלום לא השתנה. סחרוף ביצע ב"אדומי השפתות" את שיריו של ר' שלמה אבן גבירול והפיל את התקשורת שדודה לרגליו. עמר לא זכה לכבוד הזה. להיפך, כשהוא הקליט את שיריו של אבן גבירול, עבודתו ספגה התעלמות תקשורתית מוחלטת. ופתאום עכשיו, עשרות שנים מאוחר יותר, הגיע ברי סחרוף וזכה לכבוד מלכים על עבודת הנצחת מורשתו של אבן גבירול. כאילו שג'ו עמר לא היה שם קודם.

הרי הלחנים של ג'ו עמר והדרך שבה הוא שר את כתביו של אבן גבירול באו לו באופן הכי טבעי שאפשר. המוזיקה האנדלוסית התנגנה ברקע בתקופה שבה פעל אבן גבירול ולא רק הוא - גם רבי יהודה הלוי ויתר גדולי יהדות ספרד. עמר הצליח להחיות את היצירות שלהם עם לחנים שהיו הכי קרובים למילים שכתבו. כל זה לא עזר לו כדי לזכות אפילו בחצי מהסגידה שקיבלו סחרוף ומוכיח. שמו של עמר לא צוין אפילו פעם אחת בין כל המילים שנשפכו על האלבום. "אם כך", אפשר לדמיין את עמר אומר זמן קצר לפני מותו, "אני יכול ללכת לעולמי. זה כבר לא יקרה".

זהו סיפור חייו של ג'ו עמר. האיש שלא זכה לכבוד הראוי לו מהממסד והתקשורת. לא בחייו ולא במותו. הלווייתו לפני שנה היתה מחזה קורע לב, לא רק בגלל עצם פטירתו אלא גם בשל עליבותה. אף נציג של המדינה, מלבד הרב הראשי שלמה עמאר, לא הגיע כדי לכבד. אפילו לא מישהו מש"ס שבעבורה נתן עמר את קולו בקמפיין של שנת 1988 כששר את "אשורר שירה". באותן בחירות הפכה ש"ס לכוח משמעותי בפוליטיקה הישראלית ואריה דרעי הפך לסמל. גם הוא לא הגיע להגיד תודה אחרונה לעמר.

את ההשפעה של ג'ו עמר אפשר לשמוע עד היום במוזיקה המסתלסלת. הוא החוט המקשר את בית הכנסת והאירועים המשפחתיים אל המועדונים ומשם הלאה לאמפי בקיסריה. דרכו אפשר להבין את המהות של המוזיקה הזאת: להיות שליח ציבור שמבטא את רגשות הקהל ולא את שלו, גם בתפילה וגם בחתונה. עמר הוא זה שהגה את הרעיון, קלט את תמונת האפליה ומחה עם חיוך ממזרי. כשהוא שר את "השיכור" או "לשכת עבודה" מול עיניהם של יצחק שמיר ושמעון פרס בשנים שבהן הקיפוח זעק לשמיים, זה היה עם חצי חיוך וחצי נשיכת שפתיים. וזוהי בדיוק מהותה של המוזיקה המסתלסלת.

על ברכי שירתו של ג'ו עמר גדלו דורות של זמרים: זוהר ארגוב, ישי לוי, אייל גולן, עמיר בניון ועוד. בניגוד מוחלט לסטריאוטיפ שהודבק לזמר המסתלסל, עמר הציג דמות אחרת. איש משכיל, רהוט, עמוק, עשוי ללא חת. אולי זאת הסיבה שהוא לא קיבל את פרס ישראל. במקום זה הוא הסתפק בפרס "תמוז" בשנת 2002 ופרס מאוניברסיטת בר אילן וגלי צה"ל ב-2008. מעבר לפרסים האלו לא היה הרבה. זה היה מס שפתיים כדי להספיק לתפוס את הרכבת שלוקחת את נשמתו, להעמיס עליה פרס, ויאללה – סע. הרי בשנה האחרונה שיריו של עמר לא הושמעו בגלי צה"ל או בגלגל"צ. להם יש הרי מלך אחר ושמו מייקל ג'קסון.