וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שריד ופליט

שרון אריאלי

10.2.2008 / 9:34

איך יישמע מופע המחווה ל"אהוד בנאי והפליטים"? שרון אריאלי כבר הכין ליין-אפ שרק מחכה לאמרגן הממולח שיחטוף אותו

לפני כמה שנים, בים המלח, עמדתי מול אהוד בנאי. זה היה כמה חודשים אחרי צאת "ענה לי", והוא פתח את הפה ואני נעלמתי ונאלמתי. והיו שם דמעות, חיוכים וצעקות, שבסופן הבנתי שכמה מילים שלא תיכתבנה על האיש, זה לעולם לא יספיק. לכן, אין לי גם בעיה לכתוב שוב ושוב ש"אהוד בנאי והפליטים" הוא קלאסיקה על-זמנית שתישאר הרבה אחרי כולנו, וגם תיטיב לספר על מה שהיה כאן: מקיפוח האוכלוסיות האתיופיות, הכיבוש בעזה ועד התקווה לחיים אחרים, שממשיכים לנסוע. האזנה להוצאה המחודשת של האלבום ובמיוחד לאלבום הבונוס הנפלא, מגלה גם שכנראה מדובר ביצירה שלמה, שספק עד כמה אמנים יצליחו לשחזר את העומק והרוח שמפעמים בה.

מהסיבות האלו, ניסינו להתמודד עם אתגר שידוך אלבום הבכורה של אהוד בנאי והפליטים (יוסי אלפנט ז"ל, גילי סמטנה, ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל ונעם זייד הלוי, שהם כולם חלק חשוב מאד בשמיים בהן נוגעת היצירה הנ"ל) לאמנים אחרים במוזיקה הישראלית, כמין ניסיון לערוך את ערב המחווה שעוד לא התקיים לאלבום הבכורה המבריק והכה רלוונטי הזה. כל הניסיונות הנ"ל, שמי ייתן ואולי יהפכו למציאות יום אחד, רק באים לקבע את ההשערה המרכזית: על אף הכישרון העצום שזורם בנהר המוזיקה הישראלית, האמן היחיד שמסוגל לעשות עוד "אהוד בנאי והפליטים", הוא רק אהוד בנאי.

"עבודה שחורה" - פונץ'

כבר בשיר הראשון, נתקלים בשיעור הקומה העצום של בנאי: תבשיל חריף של מחאה נגד הגזענות המופגנת כלפי יוצאי אתיופיה, עם גיטרות פוסט-פאנק ודרבוקה, שספק אם יש אמן ישראלי שיכול לעמוד בדרישות שלה. הנטייה הטבעית היא לתת לאמנים שחיו את המציאות הנ"ל לשיר על "האחים כהי העור", כמו צמד ההיפ-הופ המעולה אקסום, או שלישיית DAM של תאמר נאפר. אבל הגאונות של "עבודה שחורה" נמצאת בהזדהות המוחלטת של בנאי עם מציאות אותה הוא לא חי, ועדיין מוציאה ממנו אנרגיה שהולמת בפטיש כבד בראשה האטום של הישראליות. ראיתי פעם את יוסי בבליקי, מנהיג פונץ', גאון מילים, פוסט פאנק ומציאות קשה, מארח את בנאי ומבצע את השיר הזה באותה כנות ואומץ של מי שטרקו לו את הדלת בפנים, וזרקו את המפתח. זה צריך לקרות שוב.

"זמנך עבר" - אסף ארליך

בחלומי אני רואה את ארליך עומד בתנוחה הקבועה, עם היד על המותניים, מתנשף מהייאוש של הימים שחלפו, קורס אל מול החלומות שלא התגשמו, והוזה טריפים על תל אביב שכבר לא כאן: המסיבות שאינן שלו, שיעורי הבית שכבר לא יוכנו, החברים שלא יחזרו מהצבא. אחד השירים שבנו את הרוק הישראלי הפשוט והישיר, שארליך הסניף בשני נחיריים פתוחים לרווחה. בתור מחווה, הוא חייב לשנות את השורה, ולשיר "פתאום שמעתי אהוד בנאי והפליטים מהשיחים". כי בשביל הרוק הישראלי הקלאסי, שב-2008 ארליך הוא אחד מנציגיו המוכשרים, השיר הזה יותר גדול מהביטלס.

"דם" - נגה שליו

הטעות הגדולה ביותר של קורין אלאל הייתה כשזנחה את המתכת והאופל של מנצ'סטר ששלטו בראשית הקריירה שלה (עם "חיה בתוך קופסא" ו"תן לי קצת ממך"). כשאלאל ביצעה את "אמסטרדם" של ז'ק ברל בתרגום לעברית (שגם דיוויד בואי ביצע באנגלית) ב1987, קשה שלא לחשוב על הקשר שלו "תראי מה עשית לו אמסטרדם" המקפיא של בנאי. נגה שליו (NX2, ויחד עם דני הדר) היא המשכה המבריק של קורין אלאל באמצעים אחרים, קיצוניים יותר: יש להן את אותו קול, אבל הניצוץ של שליו דולק כל הזמן. היא תיקח את אמסטרדם לסמטאות האפלים ביותר שבין דרום תל אביב לחלונות האדומים.

"עיר מקלט" - צ'ארלי מגירה

קשה להתייחס לשיר שכבר הונצח כקאבר בתקליט ("האחר" של ברי סחרוף), ולכן יש צורך בתלישה דרסטית של השיר מהקשרו הכה ישראלי. צ'ארלי מגירה מצא את עיר המקלט שלו בתחפושות מלאות יופי המתחלפות תדיר. כשהוא נגע בקסם של הניו-וייב הוא הפך כל מיתר רזה לקטלני, אבל נטול כל סממן של ישראליות. "עיר מקלט" הוא הזדמנות לחבר את צ'ארלי למציאות הבריחה, ההיעלמות והזרות עליה הוא מדבר בעיניים מכוסות משקפי שמש. ועוד בעברית.

"ממשיך לנסוע" - אביתר בנאי

שיר מפתח באלבום, בעל משקל סגולי כמעט בלתי מדיד מרוב כובד. קשה לתת אותו למי שלא נבטח שמילותיו, "הלב שקפא הפשיר", אכן תמלאנה את תפקידן, ותפשרנה את הלבבות שקפאו מזמן. קשה לחשוב על משהו מתאים לתפקיד, מלבד הקול הממיס של אביתר, בפסנתר מלווה גיטרת שוגייז של אמיר צורף.

"מלנכולי" - אסף אמדורסקי

ואם כבר שוגייז, עורך הערוץ סיפר לי פעם על גרסתו הבוהה בנעליים של אמדורסקי ותערובת אסקוט ל"בשמלה אדומה" של להקת הנח"ל והקספרים (מתוך פרויקט "שוב יוצא הזמר" של גלי צה"ל). "מלנכולי", שיר איטי ומהורהר על מהות העצב, הוא קרקע פורייה לקולו הסדוק של אמדורסקי (שכבר הוכיח שהוא חובב אייטיז וקאברים), מלווה במסך גיטרות איטי ומדוכא, כמו הערבים של בנאי ברציף הדייגים.

"ערבב את הטיח" - מונוטוניקס/ Strawberry Jam

עוד שיר שכבר זוהה כקאבר של הרכב אחר, הבילויים, שביצע אותו נפלא והגדיר עצמו דרכו. זהו הרגע לחבר את הפוליטי והישראלי עם הטירוף הלא ישראלי והבוודאי לא פוליטי של מונוטוניקס, לעיסה אחת של שיגעון. מצד שני, אפשר לחבר את מציאות הכיבוש הגברית והחריפה לריוט גירררל של הסטרוברי ג'ם ולהכריז שאת הסכסוך הזה, רק נשים תפתורנה.

"מרקיסטן" - זק"א/ בלקן ביט בוקס

הקטע האינסטרומנטלי היחידי באלבום דורש טיפול של חבורות שבטיות שדופקות בידיים ורוקעות ברגליים, עד שהדם של הארץ שלא קיימת מכסה את הבמה. זק"א, הפסיכים של דרום ת"א ובלקן ביט בוקס, הפסיכים של כל העולם, יצליחו להתמודד עם האתגר.

"עגל הזהב" - אביב גדג'

מי שקירות בית הכנסת השרוף של להקת אלג'יר התמוטטו עליו, זוכר את גדג' מארח את בנאי בהתרגשות השמורה למעריץ שהוא גם סוג של ממשיך דרך. למה רק "סוג"? כי הזעם שגדג' אוגר בתוך הבטן לא יישכח אף פעם, הכעס על עבודת האלילים המודרנית רק ילך ויתעצם ככל שהאמן החד-פעמי הזה יגדל.

"פועל במה" - איתי בלטר/ עמיר לב

אחרי המחאה, העצב והכעס, "אהוד בנאי והפליטים" הוא אלבום של אנשים, למענם ובשבילם. ליוסף, שמקפל את הבמה ונוהג כמו שיכור, לשאול ששר על צל תמר, ולאהוד, שהוא רק פועל במה, אבל בסוף הבמה תפעל בשבילו. בלטר ולב, שני מספרי סיפורים נפלאים שאהוד בנאי קידם, צריכים לסגור את האלבום, באגדה שהייתה באמת. מתישהו, הבמה תפעל גם עבורם.

רצועת בונוס: "א יידישע ראסטה-מאן"- סוליקו מארחים את מאור כהן

יש מעט שילובים בעלי סיכויים נמוכים כל כך להיכשל.

  • עוד באותו נושא:
  • אהוד בנאי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully