כן שף

1. "תמשיכי ללכת". במקור "תמשיך ללכת", אבל אחרי 12 דקות של שלמות אף אחד לא יזכור שזה היה פעם שיר של דיאן ווריק. לא אחרי כזו פתיחה עם תופי היפ-הופ, באס ישר מהביצים וגיטרה שהיא הנשמה של הבלוז, כשהוא ניעור לחיים על ידי הדבר היחידי מלבד צער שמעיר אותו, סקס. עד לא מזמן היו משתמשים בסקסופון בשביל דברים כאלו. ורק אז, כשכינורות חגים סביבך כמו ניחוחות האוכל של ממפיס, מגיע הקול. כואב. מתנשם. לוחש. על סף הכאב כמעט נשבר, אבל מצליח להישאר גבר. עד הסוף. תמשיכי ללכת. הרבה לפני ראפ, הרבה לפני שקראו לזה פ'אנק, ב-1969; רק עכשיו התחילו לקרוא לזה סול. "Hot Buttered Soul". ארבעה שירים. קרחת אחת. אלבום מושלם שהקדים לפחות בעשרים שנה את זמנו. כוכב נולד. על אמת. כזה שמשנה את החוקים של תעשייה שלמה ויחד עם להקה אלמונית בשם Bar Keys, שם לייבל אחד ואת כל הדרום על המפה.

בשביל להבין באמת מה הוא עושה צריך לשמוע אלבום שלם. למוזיקה שבה שיר של שלוש דקות לא מספיק. אנשים הבינו את זה מיד וקהל חדש החל קונה גם אלבומים ולא רק סינגלים. אנשים שחורים התחילו בפעם הראשונה לעשות כסף מהמורשת שלהם. עוד כמה שנים יקראו לזה היפ-הופ. בינתיים כולם מדברים במילה חדשה, עוד דאחקה שהשחורים אוהבים לקדד בשמות שלהם, פ'אנק. הריח של הסקס. המוזיקה של הגרוב. איש גדול עם קרחת מבהיקה, משקפי שמש אימתניים, מכוסה בשרשראות זהב, הפך לאייקון של האיש השחור שאומר את זה חד וברור, עם הרבה זיעה, אני שחור. ככה זה בובה. עכשיו תמשיכי ללכת. שלא תראי אותי בוכה.

2. המתופף סוחט את מצילות ההיי-האט אבל הסוד טמון ברגל של הגיטריסט. הרגל על פדל הווא-ווא, אולי האפקט הכי פ'אנקי לגיטריסטים. בטח אחרי שג'ימי מת. השניים ממשיכים, קלידי הבאס של הפסנתר מכניסים אותך לסוג של שיגעון. מישהו רודף אחריך. אתה מסתכל לאחור. מתחיל לרוץ עם הכינורות והתופים וזה מרגיש לך מסוכן. מבעד למאמץ אתה מגניב חיוך משופם למצלמה ונזכר בזאת שטחנת בסצינה הקודמת. עכשיו אתה מחייך. הבנזונה הכי מסוכן בסביבה. אני מדבר על שאפט. ג'ון שאפט, שלא היה מוזכר כאן לולא הסנסציה המוזיקלית שהייתה ונותרה גדולה הרבה יותר מהבי-מובי החביב הזה. מאסטרפיס של פופ.

באוסקר של 1971 הייז הופיע על פסנתר צף, המבתר בדרכו שורת רקדנים, לבוש במכנסי כסף וחולצה שעשויה משרשראות זהב. ככה נראה ומרגיש האמן השחור הראשון שקיבל אוסקר. זה שכתב את "סול מאן", הפך למאצ'ו מאן ולכוכב השחור הגדול ביותר של תחילת הסבנטיז. עכשיו הוא עף בשמיים. כמויות התקליטים שהוא מכר מתחרות רק בשמועות על כוח הגברא הבלתי נדלה שלו. המוזיקה עשתה עוד צעד נוסף בדרך לנצח. אלו שימציאו את ההיפ-הופ הקשיבו לאלבום הזה כמה פעמים. הרבה אנשים מקשיבים לו גם היום. קלאסיקה.

3. כשאתה כזה גדול, ואתה שחור, בדרך כלל מונחות בפניך שתי ברירות. או שיורים בך ואתה הופך לאייקון על חולצות, שירים, ספרים, סרטים, כוסות וכל מה שאפשר למכור כדי לעשות כסף ממך. או שאתה הופך לקריקטורה. מין דמות נלעגת של כל התכונות שבעטיין נחשבת לבחור הכי מסוכן בסביבה, כשזו שאין לה בעיה גם למכור את אמא שלה בשביל עוד דולר. כמו בסקס, הייז עשה את שתיהן. הוא התחיל בקריקטורה וסיים אותה במוות אכזרי. פעמיים. כי זה אייזק הייז, זה למה.

סוף הניינטיז הפכו אותו משאפט לשף, הדמות הכי מגניבה בסאות'פארק. האדם היחידי שקארטמן מקשיב לו. וכמובן, השחור היחיד בעיירה המושלגת. זה שלא מסוגל שלא להכניס סקס לשירים שלו מאחורי הדלפק בקפטריה. "Woman I'm gonna make love to you". איש של הליידיז עד הסוף. גם כאן הוא חייך, גם כאן היו לו להיטים, אפילו אחד גדול שמדבר על כדורי שוקולד (או אשכים שחורים) מלוחים. יש לבנים שקולטים דאחקות של שחורים. שני ילדים כאלו, מאט סטון וטריי פארקר, החיו את אחד מהגיבורים הנשכחים של אמריקה והציגו את הייז לעולם חדש ומופלא, כזה שאפשר להגיד בו הכל ולצחוק על הכל. גם על הדת המוזרה שאימץ לאחר שהפסיק למכור תקליטים ונכנס לסרטים וגרמה לו לעזוב את הסדרה, מה שגרם להם להרוג אותו בצורה אכזרית במיוחד. פעמיים. בכל זאת לא כל אחד נזרק מסדרה כשהוא נופל מצוק, משתפד על ענף מחודד, אריה ודב גריזלי קורעים לו את המעיים והדבר האחרון שהוא עושה זה לחרבן במכנסיים. או מיי גוד הם הרגו את שף. פעמיים. אתמול הוא מת באופן סופי. לבד. מישהו מצא אותו על הרצפה. והוא המשיך ללכת.