למקדולנלד הזקן היתה חווה

את "אומת המזון המהיר" הבטחתי לעצמי לקרוא בראש שקול ובריחוק המתבקש. זה לא שהטענות שמשמיעים אנשי הסביבה, האנטי-גלובליזציה והאנטי-תאגידציה אינן נכונות; הן נכונות וצודקות, אלא שיש לחבר'ה האלה נטייה לצייר את הקפיטליסטים כדמונים העולים מן השאול הקרוי "שוק חופשי". תמונת עולם פשטנית כזו היא לחם-חוק באמריקה, שמאז הפכה לאימפריה היא נזקקת בקביעות לאנטיכריסט שיאחד את שורותיה – הנאצים, הקומוניסטים, הטרוריסטים וכך הלאה. אבל מהחבר'ה הטובים, אלה שאכפת להם מהעצים וזכויות העובדים, אנחנו לא מצפים לאידיאולוגיה שניתן לסכם אותה בסלוגן: התאגידים, בן אדם.

הבעיה היא ש"אומת המזון המהיר" הוא פשוט ספר מעולה. למרות שגייסתי את מירב הסקפטיות שלי בתחילת הקריאה, כל עמוד שהפכתי קירב אותי עוד צעד לקראת המרת-לב שלמה. הטריק של אריק שלוסר הוא לשכנע את הקוראים שלו שמדובר ברפורטאז' על הסכנות שבאכילת המבורגרים – אני ממש יכול לדמיין את ג'ון-דו קורא לעבר אשתו הטרודה במטבח "האני, את חייבת לראות מה כתוב פה על הביף" – אבל היומרה של "אומת המזון המהיר" גדולה הרבה יותר: הוא משתמש בתעשיית המזון המהיר כסימפטום למהפך שעברה החברה האמריקנית, מחברת ס?פר של עסקים קטנים וחוות ציוריות, לתאגיד שבו מספר מצומצם של חברות קובע מה נאכל, מה נלבש, את מי נאהב ולמי נצביע. כל פרק בספר חושף עוד פן מכוער של קפיטליזם שאיש לא מנסה עוד לרסנו, והעדויות מצטברות לכזו מסה קריטית שבסיום הקריאה אינך יכול שלא למלמל לעצמך: התאגידים, בן אדם, התאגידים.

"אומת המזון המהיר" אינו חף מרטוריקה צדקנית, אבל שלוסר הוא טקטיקן חכם, והוא נמנע בדרך-כלל מהצהרות בומבסטיות. במקום, הוא מגיש עשרות אנקדוטות, שנמסרות בטון הקורקטי והיבש הנדרש מעיתונאים מקצועיים. מצד שני, אתה באמת לא חייב לגלוש לדמגוגיה כשבאמתחתך סיפורים כמו זה על הילדה הצעירה שאכלה בשר נגוע במסעדת מזון מהיר, הותקפה על ידי זן של E קולי ומתה, אחרי שלושה התקפי לב, כשהמוח שלה מאוכל למחצה. שלוסר גם לא מנסה להפוך את האנשים שהוציאו את הבשר הזה ל"שוק החופשי" למפלצות. הוא מתאר אותם כחבורה של אנשים שבסך הכל רוצים להגשים את החלום האמריקני ולהרוויח קצת יותר מהמתחרים. כולנו יכולים להזדהות עם החלום הזה. ההבדל, ושלוסר אף פעם לא שוכח להזכיר לנו אותו, הוא שהמנכ"לים האלה מוכרים בשר מעורבב עם חרא, ומנהלים מפעלים שבהם אובדן של אצבע או יד הוא עניין שבשגרה.

שלוסר מציע פנורמה מרתקת ומזעזעת של אמריקה העכשווית, וטווח הנושאים שהוא מכסה רחב להדהים: הוא נוגע בפרסום האגרסיבי שממוקד בילדים צעירים מאד; במערכת חינוך שזקוקה לנדבתם של תאגידים ומכסה את מסדרונות בתי הספר בפרסומות לקוקה-קולה; בחוואים הקטנים שנאלצים למכור את שטחי המרעה שלהם לחברות-הבשר הגדולות, ובהרס תרבות המערב-התיכון; בפועלים הזרים שמסכנים את חייהם – ממש כך – במשחטות מדי יום ביומו, ובמנהלים ששוברים באלימות את ניסיונות ההתאגדות שלהם; בבני המהגרים שעובדים בסניפי הרשתות במקום ללמוד; בסובסידיות המרתיחות שמקבלים התאגידים היישר מכיסם של משלמי-המיסים; באיכותו המפוקפקת של הבשר, שיורדת ככל שמהירות הייצור עולה; בחקיקה שמונעת מהממשלה לפקח על ייצור הבשר; ובהשמנה הקולקטיבית של צעירי אמריקה, שטוחנים צ'יפס עם עשרים וחמישה אחוזי שומן ותרכיז בשר בקר.

דמות של הקפיטליזם התאגידי, כפי שהיא עולה מן הספר, היא דמותה של כלכלה א-מוסרית לחלוטין. זאת לאו דווקא כלכלה לא-מוסרית: לא כל אנשי התאגידים הם בני-זונות מושחתים; חלקם כאלה וחלקם אנשים נחמדים והגונים יחסית. אלא שבכלכלה שבה הרווח הוא לא העניין החשוב ביותר אלא העניין היחידי, לשיקולים מוסריים אין בכלל מקום. מנהל המשמרת שמכריח פועל לחזור לעבודה יום אחרי שידו נתפסה במגרס-בשר ונכרתה לא עושה זאת מתוך רוע, אלא מתוך חשבון כלכלי פשוט. פתאום נהיר לגמרי מדוע הדת היא עדיין חלק מרכזי כל-כך בזהות האמריקנית: על מנת לשרוד בתוך מערכת כלכלית אנטי-הומנית כל-כך, אדישה כל-כך, חייבים האמריקנים להאמין בכוח עליון מטיב, בתגמול רוחני, בתחושה שיש בחיים יותר מרדיפה סזיפית אחרי רווח.

"אומת המזון המהיר" הוא ספר חובה לכל מי שקונה דברים בכסף ואוכל אוכל. הבעיה היא, כמובן, שמי שייתפתה לגשת אל הספר כבר ממילא חצי-משוכנע בצדקת הדרך. לאנשים שבאמת צריכים לקרוא את "אומת המזון המהיר" אין זמן פנוי, וגם אם היה להם זמן, רבים מהם לא יודעים לקרוא. האנשים האלה לא חיים באסיה ובאפריקה; הם חיים אצלנו, מפרנסים אותנו, בקולורדו, ניו-ג'רזי ותל-אביב. לא נותר לי אלא לסיים באנקדוטה נוספת מתוך "אומת המזון המהיר": מסתבר שליד דכאו, היכן שעומד היום מוזיאון שמושך אליו אלפי תיירים, נפתח סניף של מקדונלד'ס. על-יד הכניסה למחנה מצא שלוסר כמה עלוני-פירסום של המסעדה. "ברוכים הבאים לדכאו" היה כתוב בהם, "וברוכים הבאים למקדונלד'ס".