ניחוח התסמין

בסופו של יום אפשר לראות בסיפור הזה – שנע בין הרגיל לבלתי רגיל – סיפור של שליטה. אמנם קל לדמיין את ההקשר מתוך הכותרת העברית, אבל למעשה גלעד אלבום כתב ופרסם את הספר "אדון הסימפטום" קודם כל באנגלית, תחת השם "Scream Queens Of The Dead Sea", ורק לאחר מכן הביא אותו לתרגום. כשחושבים על כך, זהו אינו מהלך מאוד שגרתי – הרי מעטים הסופרים המוותרים על שפת האם שלהם. במיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שעלילת הספר מתרחשת בעיר ירושלים וסביבתה, ושמדובר בסיפור מאוד ישראלי, על שפע הפרטים המקומיים המרכיבים את המציאות, כמו הצבא או טרמפיסטים על הכביש לתל אביב.

כבר הפסקה שפותחת את הספר הזה היא כמו חומר דליקה שמחכה למימוש: "אני לא יודע למה אני כותב את הספר הזה בלשון עבודה זרה כשבאמתחתי שפת אם כל כך יפה... אז למה אני כותב באנגלית כשלרשותי עומדת שפת האם של אלוהים?". השאלה, ובעיקר התשובה – דרך הכתיבה המקורית באנגלית – למעשה מהדהדות בכל הספר; מנסות לתת נימוק הגיוני לאדם שבחר, לא במקרה או מטעמי נוחות, להתפרק מן השפה המקומית שלו.

הרומן של אלבום הוא יצירה מבריקה ומרשימה באמת, שמצליחה לעורר ולפרק קטגוריות מוכרות אבל בלי ליפול לפח הפוסט-מודרני שבדרך כלל משאיר אותנו בלי כלום ביד. ההוכחה המיידית מגיעה מאותו משפט מצוטט – אלבום בחר אולי להתפרק מן העברית, אבל לקח תחתיה שפה אחרת. זהו המהלך הרדיקלי האמיתי. וכמו ששם הספר מרמז – השאלה קשורה בבחירה לשלוט על משהו, ולא להגיע אל האובדן המפתה והקל לביצוע.

המספר של "אדון הסימפטום" עובד במחלקה פסיכיאטרית, אבל ללא ההסמכה המתאימה לכך. הוא מוגדר ככח עזר במחלקה השיקומית, שמכילה מספר תושבי קבע, כאלה שאמורים – לפחות בתיאוריה – לשוב לחיות חיים נורמליים. ברקע קיימת בת זוגו כרמל – נשואה אבל לא באמת – שלוקחת על עצמה את תפקיד המצפון, ומזכירה לו בצלצולי טלפון דחופים למחלקה על הציונות ששולטת בנו, על הגמוניה של המין גברי, על הפורנוגרפיה שמדירה את האנושי מן האדם. בהשאלה מתפקדת כרמל כאותה גישה חד-פעמית של רדיקאלים שטחיים מבית היוצר האקדמי, שממצה את עצמה בכל פעם עם אותו טיעון (גם כשהיא כותבת עבורו עבודה לחוג לספרות על רובינזון קרוזו, אולי הדגם המושלם לאדונות, היא לא מצליחה להשתחרר מבליל התיאוריות שהיא חיה על פיהן). השאלה היא מה נשאר ממנה אחר כך, או איך מה יש לה מעבר לצורך באהבה אל המספר.

לא במקרה מעורבבים כאן המציאות ואקט הכתיבה ביחד – כתיבה היא שליטה, ואולי שליטה על המציאות. כשאתה חי בארץ, תחת אותו נרטיב ישראלי שמרכיב את כולנו, ההתנגדות האמיתית יכולה להיות רק בכך שתכתוב את המציאות הזו בשפה אחרת. החומרים הם אותם חומרים מוכרים, ובמקום סיפור פשוט על סוציאליזציה מקומית או ניסיון של צעיר לבחור במסלול חיים אחר, אנו מקבלים אפקט אחר לגמרי, שיוצר הזרה מעוררת אימה לכל בליל המציאות האקטואלית שאנו כפופים לה. בעוד שאנחנו כולנו לא מצליחים להתנגד לאותה מציאות, הדובר חותר תחתיה בצעד המבריק של הכתיבה בשפה זרה – הוא הופך בעצמו לאלוהים של עולמו, לאדון הסימפטום. זו גם הסיבה שהקוראים עלולים לא לחוש הזדהות – לפחות במובן הפשוט – עם המספר, פשוט כי השונות הנורמלית שלו מפיקה זווית התבוננות שהיא לא מיינסטרימית, ולכן קצת קשה להבנה.

אגב, אחד מהרגעים היותר מעניינים ברומן הוא החלק שבו כרמל קוראת את הגרסא הלא גמורה של היצירה הזו. זה רגע שמצליח להוביל להתבוננות במרחב החמקמק שבין הפרטי לכללי. הגיוני שזהו תעתיק של סיטואציה אמיתית, שבה דורשת כרמל בעלות (לפחות חלקית) על זכותה בכתוב כי היא מופיעה בו. זהו בעצם כוחו של הספר כולו – למרות שכולנו כתובים בו בצורה כזו או אחרת, אף אחד לא יכול לדרוש בעלות על האקטואליה הזו. החתרנות האמיתית נובעת מההכרה שבעצם יש אדון אחד, שיכול לנהוג בסימפטומים שלו כרצונו, ולהמציא מחדש את מחלותיו הפרטיות – לטובת חוויה כללית.


"אדון הסימפטום", גלעד אלבום – הוצאת בבל, תרגמו מאנגלית: גלעד אלבום ולאה ששקו