המנה החריפה

מירי (מילי אביטל), דיילת בת 37 שהתאלמנה פעמיים, משכנת בדירתה את אחותה (ענת וקסמן), העומדת להתגרש מבעלה (אלון אבוטבול). יום בהיר אחד, משאירה עוזרת הבית הסינית מאחור את בנה הקטן (באוצ'י צ'ן), ילד בן שש שאמנם נולד בישראל אבל לא מדבר מילה עברית (אל תשאלו למה, כי מסיבה לא ברורה לא תקבלו הסבר). הוא מפוחד ואטום, ממש כמו מירי עצמה, ולאט-לאט, כשהוא והסביבה שלו יחלו להיפתח אחד לשנייה, יירקם המהלך להשיבו לזרועות אימו שגורשה לסין, בסיוע מכר ילדות (יפתח קליין) שמופיע לפתע בחייהן של שתי האחיות.

אחד הדברים המפתיעים ב"נודל", הוא העובדה שבמאית כמו איילת מנחמי, שהתעסקה בעשור ומחצה האחרון בעיקר בצד האסתטי של הבימוי כבמאית פרסומות, מתגלה כאן כבמאית שחקנים מוכשרת באופן יוצא מן הכלל. כנ"ל לגבי התסריט הרגיש והקולח אותו כתבה עם שמי זרחין. מפתיעה גם, לא לטובה בהכרח, היא העובדה שהצד האסתטי של הסרט, בהקשר הזה, אינו מספק. למעשה, השפה הקולנועית של "נודל" דווקא מזכירה את זו של עמיתה לכתיבה, זרחין (כבמאי) – סביבה שנראית מאוד ישראלית, במובן המרושל והמעט מוזנח של המילה, ועבודת מצלמה שמתמקדת כמעט אך ורק באדם, גם על חשבון הסביבה.

דבר אחד ניתן לקבוע בוודאות - את התרכובת החמקמקה הזו שנקראת דרמה קומית, מנחמי מצליחה לרקוח בהצלחה. "נודל" מרגש ומצחיק באותה העת, ולא באופן שמאפיין את שבי גביזון, למשל – בלמשוך אותך למקום רגשי ושנייה לפני שאתה שוקע בו, להצחיק אותך. מנחמי מספקת ערבוביה מדויקת למדי של צחוק ודמע, גיחוך ולחלוחית, לאורך כל הסרט. היא עושה זאת בעיקר בזכות קו עלילה מרכזי שעלילות המשנה אינן מורידות ממנו את הפוקוס, ושמצליח לשמר את רמת המתח הנכונה; ולא מעט גם בזכות ההובלה של אביטל ו-וקסמן המעולות. מילי אביטל, ששומרת על מינון נאה של עשייה "מקומית" לצד העובדה שהיא חיה ופועלת בארה"ב, מביאה דמות מדויקת ומרגשת, שגדולתה היא באיפוקה. מירי היא אדם סגור שפוחד להתמודד עם השדים שלו, וההזדהות עם כאבה מגיעה תודות למימיקה לא פחות מהדיאלוגים (המצוינים), ואולי יותר – אביטל מביעה רגשות לא רק במילים, אלא באמצעות פנים נוגות, מבטים מדויקים, שפת גוף מרתקת.

למרות ההזנחה המסוימת בפיתוח הדמויות הגבריות של קליין ואבוטבול (לא מובן מאיפה מגיעה עוצמת הרגשות של אבוטבול, טובה הופעתו ככל שתהיה), האנסמבל של מנחמי, יחד עם מרכיבים מספקים בהחלט כמו הפסקול המשובח של חיים אילפמן (חבר "פוליאנה פרנק" לשעבר), נותנים תמורה יותר מראויה וחוויית צפייה נעימה כמעט בכל הרמות. במרכז אותו אנסמבל, ניצב צ'ן, אותו ילד שובה לב המכונה בסרט "נודל" (חשבתם ש"גזענות חיובית" זה אוקסימורון? תחשבו שנית). תפקידו של "נודל" הקטן מזכיר מאוד את זה של הילדה האדמונית המסתורית ב"מדוזות", כלומר - להיות ציר מסייע להתפתחות הדמויות שסביבו.

אני מניח שמנחמי, ש"נודל" הוא סרט הקולנוע הראשון שלה מזה 15 שנים (מאז ביימה יחד עם נירית ירון את משולש האפיזודות "סיפורי תל אביב"), חוששת לא מעט מעיסוק מוגבר דווקא בה בהקשר של יציאת הסרט ופחות במוצר שהיא מביאה. אבל העיסוק הזה ראוי מכמה טעמים: מתוקף ההבטחה הקולנועית שהיא הייתה עוד מעת יציאת סרט הגמר שלה "עורבים" ב-1987; מתוקף העובדה שדווקא היא הייתה (ועודנה – ו"נודל" מוכיח זאת) יכולה להיות הבמאית, שזהו טייטל נדיר לכשעצמו בישראל, עם הפוטנציאל המסחרי הגבוה ביותר בארץ (מול הקריירה חסרת הפוקוס של ג'ולי שלז וחוסר הקומוניקציה של מיכל בת אדם עם קהלים גדולים); ומתוקף ההכרה הפשוטה שבמקום כלשהו, "נודל" הוא סרטה הראשון של מנחמי. "עורבים" לא היה פיצ'ר, ב"אבא גנוב 3" היא הייתה בימאית שכירה וב"סיפורי תל אביב" היא ביימה שני-שליש הסרט.

אם כך, אז הציפייה הברנז'אית המוגברת לקראת צאת "נודל" יותר ממובנת. ובסיכומה של צפייה, ניתן לקבוע שלמרות שאין מדובר ביצירת מופת, כן מדובר בסרט מקסים ונעים, שפשוט שווה לראות. וכפועל יוצא – כן, מדובר גם בשמחה על חזרתה של יוצרת מוכשרת לזירת הפיצ'רים, בעיצומו של הרנסנס הקולנועי הישראלי הגדול, ובציפייה נלהבת להמשך דרכה בו.