אודם אדום מדי
וחשבתי שיום יבוא ואני אוכל לבנות מזה כד, או קערת פירות, או משהו מועיל אחר. כל כך הרבה פעמים בחיים העליתי חרס, שיהיה אפשר מתישהו לאסוף את כל החרסים ולהדביק אותם בהתאמה מושלמת, והופ, יהיה לי משהו חדש. מי יודע, אולי אני אצליח לעשות סרוויס שלם מהכישלונות שלי. וחייכתי כשחשבתי על זה. ישבתי במרכז חדר התצוגה במוזיאון והסתכלתי סביב כאילו אני יכולה לשלוף עכשיו פנקס צ'קים ולקנות לי איזה ציור, עכשיו ובמזומן. שיארזו לי איזה אימפרסיוניסט אחד, ושיארזו יפה, עם סרט מתנה. קמתי והסתובבתי, אבל עם שארם, מתרגלת את השיק הצרפתי שאף פעם לא היה לי. עושה את פרצוף האו-לה-לה שפעם התאמנתי בו מול המראה, ואחר כך את פני האו-מון-ד?יה שלי, עם קמצוץ הק?ל-דו?מאז'. זה היה מצחיק, תמיד אני צוחקת כשאני באה לכאן. יש פה משהו מת שהופך אותי חיה יותר, ואיזו רצינות מטופשת. אני רואה אנשים נעמדים מול ציורים במין "הקשב" מתוח. הידיים מאחורי הגב, כאילו הם משרתים עכשיו את מלכת אנגליה. קבוצה של ילדים מתיישבת בקצה השני של החלל, לכולם יש דפי עבודה, והמדריכה במוזיאון מבקשת שקט, כל הזמן שקט שיהיה פה. אלוהים אדירים, שישימו קצת מוזיקה, שייתנו לי להסתובב עם כוס יין וסיגריה, ולהדביק על שתיהן סימני שפתיים מרוחות באודם אדום מדי.
ואני אוהבת להציק לשומרים, אבל קצת, לא יותר מדי. רק להתקרב לעבודות במרחק נשיקה, להקפיץ להם את הלב שעוד רגע אני מתנשקת עם פיקאסו. או להסתובב עם דף ועט, כאילו אני רושמת איזו התרשמות שתירשם באיזו רשימה, ולהעביר את היד עם העט קרוב מדי לציור, עוד רגע אני ומו?נ?ה עושים משיחות על אותו בד, ולשמוע צעקות מהצד השני של החדר, "גברת, גברת!" אני מקשיבה לכל מה שיש לשומרים לומר, וחושבת איך הציירים כאן היו מתים שאישה כמוני תתקרב אליהם בכלל, מתים שאני אעביר יד על העבודות שלהם, מתים להעביר עלי את היד, גם ממרחק השנים, גם מהקבר. הם היו אסירי תודה אם היו יודעים ששפתי האודם שלי ינשקו את האיכרים המותשים שלהם, ששוכבים בשדה אחר קציר. אין כל נחמה בצהוב העז ששורף להם את כל האופק.
אחרי המשחקים אני יורדת לקפה. מזל שלא מציגים כאן את הציור ההוא של לוסיאן פרויד. איך קוראים לו, אני לא זוכרת, ציור עירום, שאם אני לא טועה, מציג במלוא הדרו איזה סופר אמריקאי שמעולם לא קראתי. עירום פרונטלי, להזיל ריר. אדוניס פלוס שלושים קילו, וכל כך יפה. כבר מהרפרודוקציה התחרמנתי, בזה לא הייתי יכולה שלא לגעת, אם הייתי רואה אותו בגודל טבעי. זה היה מביא אותי למעצר בטוח.
אני כמעט מבקשת קפה או-לה, אבל יוצא לי נס על חלב. אני כמעט משלמת בשטר גדול, אבל סופרת בסוף שקלים ועשרות אגורות. לא אכפת לי, שיחשבו מה שיחשבו. טוב לי כאן, גם אם אף אחד לא קונה את ההצגה שלי, גם אם השמלה השחורה הקטנה טיפה קטנה עלי, גם אם האודם כבר נמרח על השיניים - ואני בודקת טוב שזה לא יקרה - זה לא אכפת לי. אני מאמינה להצגה של עצמי, וטוב לי ככה. לפחות עד הדלת החיצונית, כי ברחוב כבר קשה לי להמשיך לתחזק את הפסאדה, נשארות רק שאריות מכל מה שהייתי בפנים. בגלל זה טוב לי לבוא לכאן. אין הרבה מקומות שנעים להיות בהם לבד - לא בקולנוע, אפילו החושך לא עוזר, אפילו מיעוט האנשים בהצגות יומיות, אפילו אולמות מלאים בערב. לא בבתי קפה ברחוב, מי יודע מי ייכנס פתאום. לא בחנויות בגדים, שאליהן תמיד באים עם חברה טובה. אבל במוזיאון נעים, ובמונית נעים, ובספריות ציבוריות נעים. כן כן, נעים מאוד.
גומרים ביחד
הבטחתי לליהי שאני אבוא אחר הצהריים, אז אני תופסת מונית ונוסעת. אני עוד זוכרת את התקופה שהיו קוראים לזה מונית ספיישל. בערך באותה תקופה שלליהי קראו לילך. היא לא אהבה את השם הזה, חשבה שהוא מביא איתו מזל רע. לא בגלל הפרח, לא בגלל השיר, בגלל שיש בו מין פיצול אישיות, חלוקה לשניים, לי ולך, ואיזה ניחוח דיאודורנט של סבתות. היא ניסתה שמות לא מעטים עד שסחבה אותי איתה למשרד הפנים לשנות לליהי. לא הרבה זמן אחר כך היא פגשה את אורן ואמרה שהנה, המזל שלה השתנה והביא איתו את הנסיך על הסוס הלבן. וכשראיתי אותו בפעם הראשונה, לא הבנתי איפה הנסיך, כי כל מה שראיתי היה סוס לבן. האיש היה עצום בגודלו, בהיר וחלק כאילו מרט גם את השערות הקטנות ביותר מידיו. מידת הנעליים שלו היתה מאתיים וארבע, או לפחות קרובה לזה. מעולם לא ראיתי רגל גדולה יותר וכף יד שיכולה להחזיק אבטיח בקלות. ורק החיוך והמבט וטור השיניים הקצר והלבן חשפו את התינוק שהוא. כן, וגם ההליכה, והבדיחות ודיבורי הסרק והעיניים הפעורות תמיד. וליהי אמרה שאם הכול אצלו כל כך גדול, זה רק הגיוני שיהיה לו גם זין ענקי, מפלצתי בגודלו. ואני לא אמרתי כלום, בטח שלא סיפרתי על הנמוך ההוא שהראה לי פעם גוש בשר חריג בגודלו, שלא הצלחתי אפילו להקיף ביד אחת. הוא לא היה מאוד נמוך, אבל בשבילי הוא היה הגמד שעושה בידיים, כי רק אחת לא מספיקה. וליהי סיפרה לי על הזיונים שלהם - לא שגיליתי בזה עניין - מדווחת לי שהם תמיד גומרים ביחד. כאילו יש חשיבות כלשהי בסימולטניות. כאילו היקום מסמן לה, "אתם ביחד, אתם גומרים ביחד, אתם תגמרו ביחד, אתם זה לתמיד." אני לא סיפרתי לה כלום.
אני אומרת לנהג לאן אני צריכה וממשיכה לענות כשהוא שואל אותי איך זה לגור שם, כאילו יש לי מושג, הרי לא הייתי יכולה לקנות מהאנשים האלה מכונית משומשת במצב של טוטאל לוס, מה לי ולמקום הזה. והוא שואל אותי כמה עולה שם בית, ואני אומרת לו, "תלוי. תלוי בגודל הבית, בשטח, עם ברכה, בלי ברכה, כל דבר כזה משנה." וקצת כואב לי עליו, שהוא מזיל ריר על הדשבורד, אז אני ממציאה שכנים דמיוניים שממררים לנו את החיים, ומוסיפה איזה ספק שמא הם סוחרי סמים שהתעשרו, בלי שום תרבות - הערה אחת על המוזיקה הרועשת, ולמחרת אני מקבלת שקית עמוסת זבל ישר על הדשא. "אתה יודע מה אני שמעתי פעם את השכנה אומרת?" אני שואלת אותו. "היא תפסה את הגנן ושאלה אותו אם זה נכון שיש חומר שמוסיפים לדשא כדי שהוא יהיה ירוק יותר, אתה מאמין?"
"ובאמת יש חומר כזה?" הוא שואל, מופתע.
"בטח שיש, איפה שיש אנשים שרוצים לנקר עיניים, תמיד תיפתח חנות של מסרגות."
"תראי מה זה," הוא אומר.
וכשאני נפרדת ממנו ורואה אותו מחפש עודף, אני אומרת, "זה בסדר," ויוצאת כאילו זה הרגל אצלי להשאיר טיפ. וזאת בכלל הפעם הראשונה שאני עושה את זה, סתם בגלל שהוא קנה את ההצגה שלי כל כך יפה. הרי בדרך כלל, אם אני כבר עולה למונית, אני דבוקה עם העיניים למונה ובודקת עם הידיים כמה כסף יש לי, וכבר קרה שעצרתי מונית באמצע הנסיעה רק בגלל שנגמר לי הכסף.
ציפורים מתות בגלוי
כשהיא פתחה את הדלת, היא אמרה, "מה זה? את נורא יפה היום," ואני ידעתי שהיא משקרת.
"אני בטח נראית מוזנחת."
"איזה מוזנחת בראש שלך," היא אמרה וחיבקה אותי.
ובאמת הייתי יפה פעם, ומשהו מזה בטח נשאר. אמא שלי תמיד היתה אומרת שאני יותר יפה מליהי, "אפילו שאימהות לא אומרות דבר כזה," היא היתה מוסיפה. "אתן שתיכן הבנות שלי, אבל את יותר יפה." ולא שלא חשבתי שזו מין תחבולה, ניסיון לנחמה, או לסחיטה, כשהיא רצתה שאני אלך לקנות לה משהו. אבל כנראה הייתי יפה.
אפילו עמוס אמר לי. די בהתחלה, כשרק נהיינו חברים, הוא הביא לי הביתה ענף של פיגם ועליו זחל של זנב הסנונית. הכנו לו בית מקופסת נעליים ונתנו לו להפוך לגולם. שנינו היינו שם כשהוא הפך לפרפר, ועמוס שם לי אותו על היד ואמר, "את מרגישה?" ואני לא הרגשתי כלום. רק הסתכלתי על הכנפיים הארוכות, עדיין שמוטות, חסרות מעוף. ועמוס אמר לי להתקרב לחלון ולתת לכנפיים שלו להתייבש בשמש. "הוא כמוך, את רואה, את מרגישה? ליופי אמיתי אין משקל. הפרפר הזה לא יודע כמה הוא יפה, כמה הכנפיים שלו גדולות וירוקות ומלאות בדוגמאות. הוא לא מודע לזה שקצה הכנף שלו מזכיר את זנב הסנונית, הוא אפילו לא יודע שקוראים לו זנב סנונית. תראי איך הוא מותח את הכנפיים, עוד שנייה הוא יעוף, בלי לעשות עניין מהיופי שלו, בדיוק כמוך." וזה היה הדבר הכי יפה שמישהו אמר לי אי-פעם, ובכלל לא אמרו לי יותר מדי דברים יפים, אבל זה - זה היה נהדר. הפרפר נתן לי טפיחה קטנה עם הכנפיים ועף, בהתחלה בתנועות משונות ואחר כך בשמחה גדולה. ועמוס שאל אותי, "ראית פעם פרפר מת, גופה של פרפר? לא כאלה שחיו ואנשים תפסו ומיסמרו, ולא פגר של עש, אלא ממש פרפר צבעוני שמת מוות טבעי?" ואני אמרתי שלא, אני לא זוכרת שראיתי. עמוס אמר שאף אחד לא ראה, לפחות לא כל האנשים שהוא שאל. "כי פרפרים מתים בסתר," הוא אמר, "לא כמו שאומרים על ציפורים שהן מתות בסתר, כי ציפורים מתות בגלוי ומחרבנות בגלוי וכל החיים שלהן זה בגלוי, אבל פרפרים חיים חיים קצרים בסתר ומתים בסתר, והם הדבר הכי קסום שיש." ככה הוא הסביר לי, וככה התאהבתי בו.
"נשב בחוץ?" היא שואלת אותי, ואני יוצאת לחצר, חוצה את הסלון הארוך, דורכת על שטיח העור העצום, מעבירה יד על כיסאות פינת האוכל הענקית, מביטה בציור הילדה שעל הקיר, רואה את ליהי נכנסת למטבח הקטלוגים שלה. אלוהים אדירים, היא לא תוכל להכין דייסה גם אם זה יהיה כרטיס הכניסה שלה לגן עדן. מה היא צריכה מטבח גדול כל כך ומקרר תעשייתי, כאילו היא סניף של חברת קייטרינג? בשביל האוכל הקנוי שהיא מחממת, היה מספיק טוסטר-אובן על שרפרף. ודווקא אני, שמכינה מטעמים משאריות, שיודעת לקחת אפונה וגזר מקופסה ולרפד אותם ברוטב קארי, ללקק את האצבעות, תקועה במטבח קבלן, ועוד קבלן שמת בשנות החמישים, עם כיור סדוק ושיש מפוצץ וכתמים שכל הניסיונות שלי, כולל צעקות "צא כתם ארור", לא הצליחו להסיר. זה היה מטבח כעור עוד כשאמא שלי בישלה בו, וכל המאמצים שלי, בתקציב נמוך, להכניס בו אופי, לא עזרו להפוך אותו ליותר ממוצג ארכיאולוגי שפג תוקפו ונטרף קורבנו.
לפחות קפה היא יודעת להכין, מוסיפה שמנת ומעדנת אותו, מביאה עוגיות שקנתה, שכל אחת מהן היא הזמנה לגיהינום, שחיתות בשוקולד ואגוזים וטראפלים שמשאירים לי טביעות קקאו גס ומריר על האצבעות. זה פשע להציע דברים כאלה למישהי עם תחת כמו שלי, אבל מילא, רק כאן אני נהנית באמת משוקולד.
"עזבת את הוויטראז'?" היא שואלת אותי, ואני אומרת שכן, שאין לי כוח לזה יותר, שאני לא טובה בזה. היא תמיד מתעקשת לסחוב אותי איתה לכל החוגים שהיא לוקחת, לפעמים אפילו משנה חוג בשבילי. כבר כידרנו וציירנו והיינו בחוג האזנה, והוויטראז' הזה שקרע לי את הידיים. אחרי שבועות מול השמש השוקעת שחתכתי מזכוכית צבעונית, ואחרי שדיממתי מכל האצבעות והסרחתי ממ?ר?ק, ודמיינתי לעצמי את חלונות הענק שאני הולכת לעשות בבית, חתיכת מארק שגאל מהפרוורים שכמותי, לקחתי את השמש השוקעת ואת הידיים המדממות שלי, שהיו עטופות במסקינגטייפ? הדוק, וניפנפתי את עצמי משם והשארתי את העבודה באיזה פח. "לא נורא," היא אומרת, "גם אני חושבת לעזוב. אבל זה לא משנה, יש לי הצעה בשבילך. את רוצה לעבוד אצל אורן?"
"לעבוד במה? מה לי ולעסקים שלו?"
"הוא רק מחפש מזכירה. אני חושבת שאפשר גם חלקי, אם זה נוח לך."
אני מסתכלת עליה ולא יודעת אם להתלהב או להיעלב. אני צריכה עבודה, כבר הרבה זמן לא עבדתי, אני אמורה לקפוץ על המציאה בשתי ידיים ולהגיד תודה. גם ככה אני צריכה לנשק להם את הנעליים על זה שהם נותנים לי כבר שנים לגור בבית של ההורים ומכסים לי את המינוס בכל פעם שהוא תופח, ובכלל, מאז שנתתי לליהי את פרטי חשבון הבנק שלי, אני מגלה הפקדות משמחות שעושות לי רק טוב, על כל אלה שמור נא לי אלי הטוב, ואולי אני צריכה להגיד כן, מה יש לי להסס, זה לא שההצעות מידפקות לי על הדלת ואני מסרבת לפתוח.
אני מנסה לדמיין את עצמי בחצאית קטנה ובנעלי עקב, מדדה כמו מילואימניק עם שפשפת, סוחבת מגש קפה לחדר הישיבות שלו. אני לא אוכל לעמוד בהצגה הזאת, לא לאורך זמן, אני כבר מעדיפה את המופע שלי. אמנם הוא סובל ממיעוט מבקרים והכנסות, אבל לפחות אף אחד לא מבקש ממני להיות פקידה פלוגתית. אני גם מכירה את הטעם של אורן במזכירות. כולן היו ייצוגיות מאוד, שזה בעצם שם קוד למי שייקח לה שעה למצוא את האות ל' במקלדת, אבל יש לה זוג פטמות שמחייכות לשמים. אני לא עומדת בקריטריונים האלה, השדיים שלי לא עומדים בהם, או בכלל. אבל ליהי מנסה למכור את התפקיד הכי טוב שאפשר, מנסה להכניס גורם עוין למשרד של אורן שיעקוב ומקרוב. ולא שהיו לה סיבות טובות לחשוד באורן, כל הטלפונים וההופעות הפתאומיות שלה במשרד והבדיקות בדואר האלקטרוני וביומן הפגישות - שום דבר לא העלה אפילו צל של קיסם שמשהו חריג קורה כאן. ובכל זאת צריך לחשוד, במיוחד באורן, שיש בו משהו גברי באופן בוטה ואיזו מיניות שתמיד קרובה לפני השטח. ככה זה כשאתה הבן החמישי אחרי ארבע בנות, אתה צריך להיות פי כמה יותר גברי. ולא שלאחיות שלו אין הליכה כאילו זוג אשכים מוגדל במיוחד נמצא להן בין הרגליים, אבל כמה שהן גבריות - והן גבריות להחריד - הוא הרבה יותר. גדול ומוצק, עם איזו חרמנות של ילד בכיתה ז' שרק עכשיו נגע בפעם הראשונה בפטמה ורוצה עוד.
"את תחשבי על ההצעה הזאת?" היא שואלת. "אני חושבת שזה יכול להתאים לך."
"כן, אני אחשוב על זה, למרות שקיבלתי עוד הצעה אחת."
"מה?" היא שואלת, ואני מתחמקת. אני לא רוצה לספר לה על זה עכשיו, לא על זה ולא על הדברים האחרים שאני עושה, שאם הם יצליחו, הם ישנו את העולם, לא פחות מזה, ישנו ומהיסוד, עד כדי כך, אבל אני רוצה להפתיע אותה בזה, לבוא מוכנה לגמרי כשאני אספר לה.
דאס איז גוט
בערב אני הולכת הביתה, מטיילת לאט ברחובות, לאן יש לי למהר, אני נהנית לי ככה. קרוב לבית נמצאת חנות תחביבים שאני אוהבת לסרוק מדי פעם, מציצה בקיטים מוכנים, מעבירה יד על נוצות צבעוניות, בודקת אבני פסיפס במראה עתיק, שבלונות של גרמי השמים. כבר קניתי כאן לא מעט דברים, מכירים אותי כאן. אני מנסה וזורקת, בודקת ומעבירה לפח. מעט דברים אני שומרת, הקירות שלי בבית כבר היו יכולים להיות מלאים. לפעמים אני רק נכנסת ומסתכלת, לפעמים מבצעת קנייה אסטרונומית, כמו בפעם ההיא שקניתי בד גדול וצבעי שמן, מדלל ומכחולים ועוד כמה אביזרים להשלמת תמונת הציירת, והחלטתי לעשות העתק מהזיכרון של הציור שנמצא אצל ליהי בבית, בפינת האוכל. מילא אם זה היה איזה אבסטרקט לירי, אולי עם זה עוד הייתי יכולה להתמודד בכישרון המוגבל שלי, אבל פוטו ריאליזם זה ממש קפיצה מעל הפופיק, שלא לומר מעל השד. אלוהים יודע מה חשבתי כשעשיתי את הקנייה הזאת, נשבעת לעצמי שבחודש הקרוב אני אחסוך באוכל ובסיגריות כדי להקטין את ההוצאות. אפילו רישומים מוקדמים לא עשיתי, לא ברור מה שיכנע אותי שמיד אני אוכל לעשות משיחות שמן שיהיו זהות למקור, אותם קווים בדיוק לפי ציור מדויק בפרטים שנתקע לי בזיכרון. כבר בפעם הראשונה שראיתי אותו אצלה לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים, זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיים. ולחשוב שאני אמצא אותו דווקא אצל שניים שגם בפינצטה אי אפשר ללקט מהם טעם אישי. אבל הציור שבחר עבורם המעצב היה לא רק מוצלח, הוא היה מפתיע. ילדה, על גבול היותה נערה, עומדת בחדר אמבטיה. היא לבושה בשמלת כתפיות שחורה וסמיכה, ומתחתיה חולצה לבנה. היא נועלת נעליים שחורות עם גרבי תחרה לבנים. רגל אחת שלה במים ורגל אחת שלה עדיין בחוץ, משחקת ים-יבשה עם עצמה. היה ברור שהיא לא מתלבטת אם להתקלח, החיוך שלה הודיע שהיא בדרך להטביע את עצמה. יכולתי להתבונן בילדה הזו שעות, לתלות את הציור בסלון שלי כמו מראה ולהביט בו חיים שלמים, עד ששתינו נניע את הרגליים. היתה לי הרגשה שמבט ארוך שלי, ארוך מאוד, היה גורם לה לצאת מהמים. חשבתי שרק אם שניהם ייפרדו, והיא תיקח את הציור איתה, הוא יעבור אלי, אפילו בלי מילים, כי היא יודעת כמה אני אוהבת אותו. ברור שניסיון ההעתקה שלי לא הצליח, מי בכלל חשב אחרת. אבל השארתי אותו תלוי בסלון כמעט חודשיים, מנסה לראות בו את הילדה ההיא ליד המים. לפעמים כמעט הצלחתי, עד שהפסקתי וראיתי רק כתמי צבע שלא דמו לכלום, ואת המים שדמו לשלולית עכורה.
בסוף קניתי חבילה של דאס והלכתי הביתה. פתחתי את האריזה והרטבתי את הידיים ופיסלתי מין קערה, ספק מאפרה גדולה, ספק משהו. וחשבתי על זה שאולי זו חתיכת החרס האחרונה, שאולי ממחר אני אתחיל להעלות פנינים במקום חרסים. לא שאני אוהבת פנינים, הן יותר מדי ז'קלין קנדי אונסיס לטעמי, אבל זה בהחלט יותר טוב מחרס. וככה, כשהידיים שלי מחליקות את הדאס, מילמלתי לעצמי, "דאס איז גוט," וחשבתי, בעצם למה לא שרשרת פנינים, למה לא ז'קלין קנדי אונסיס, פ?ו?-פ?ו?-פ?ידו?.
"המסע לאורקולי" מאת שי צלר. הוצאת זמורה ביתן