קראו את הפרק הראשון של "עושים את זה" מאת מלווין ברג'ס

או ש? או ש?


"בסדר," אמר ג'ון. "אז יש לכם שתי אופציות. או שאתם תוקעים את ג'ני גיבסון, או שאתם משכיבים את ההומל?סית שמקבצת נדבות ליד המאפייה."
דינו? ובן כמעט הקיאו. ג'ני נחשבת לתלמידה הכי מכוערת בבית ספר, אבל הקבצנית מטונפת. והשיניים שלה!
"אתה מה?זה מגעיל," אמר בן במיאוס.
ג'ון קיבל את המחמאה בחיוך זחוח והינהן. בעניינים האלה הוא המלך.
"לפחות שתיהן נקבות," אמר דינו.
"אני לוקח את ההומלסית," אמר בן כעבור כמה רגעים. "אחרי רחצה יסודית היא לא תהיה נוראית."
ג'ון נד בראשו לשלילה. "אתה לוקח אותה כמו שהיא."
"איכס! מאיפה עולים לך הרעיונות האלה?" שאל דינו. אבל זאת בדיוק הזוועה המענגת בעסק כולו. אתה חייב להחליט. אתה חייב לשקול את זה בעצמך.
בן התפתל באי?נוחות בניסיון להתמקד בעניין שעל הפרק. זה כבר לא עניין של טעם — יש פה שיקול תברואתי.
"אני יכול לתקוע אותה מאחור?"
"לא. רק מקדימה. ולא בחושך. עם נשיקות עם הלשון ו ה כ ו ל. ואתה גם צריך לרדת לה."
"ג'ון!" סינן דינו.
"מה פתאום לרדת לה," אמר בן.
"לרדת לה עד שהיא גומרת."
פניו של בן התעוותו בכאב — המוח שלו התכווץ כמו שבלול על מלח.
"אתה מגעיל. טוב. אז תשמעו. אם אני יכול לרחוץ אותה, אני הולך על הקבצנית, אבל אם היא נשארת מלוכלכת, אני הולך על ג'ני. אבל... אם ג'ני היתה נשארת ברחוב במשך כמה חודשים עד שהיתה מלוכלכת כמו ההומלסית, הייתי תוקע את ההומלסית. ומה איתך?"
"אני הולך על ג'ני," אמר ג'ון ללא השתהות.
"בגלל שרק ככה אתה יכול להשיג זיון."
"היא מכוערת, אבל אני בטוח שהגוף שלה לא רע, ומרגע שניכנס לעניינים הכול יזרום כמו שצריך. ולהומלסית בטח יש שיניים רקובות וריח מגעיל עם חתיכות קבב רקוב בין השיניים. וגם בטח פצעים של ה?רפ?ס. פרונקלים, דברים כאלה."
"איכס."
"בסדר, בן," אמר דינו. "ומה עם... ג'ני או גברת וו?דס?"
הם התפקעו מצחוק. השאלה מחוכמת. גברת וודס בת שישים לפחות, שונאת בעליל כל יצור חי מתחת לגיל עשרים, והפה שלה מדיף ריח כרוב כבוש — אבל מתישהו בעבר הרחוק היא היתה, כנראה, די חתיכה.
בן חשב. "שתיהן נקיות?"
"פחות או יותר."
"גברת וודס," ענה בן בתעוזה.
"גברת וודס?" שאל דינו והעמיד פני מזועזע. "נו, בחייך! נכון שג'ני מכוערת, אבל גברת וודס זקנה."
"עדיף זקנה על מכוערת," אמר בן בהחלטיות. האחרים הביטו בו בעניין. זה בן: תמיד יודע מה הוא רוצה. "אתה באמת מוזר, אתה יודע?" אמר ג'ון. "אין יותר גרוע מזקנות. ומה לגבי אישיות? ג'ני בן אדם די נחמד, אבל גברת וודס מפלצת."
"נכון, אבל אם הייתי תוקע אותה היא לא היתה מפלצת, נכון? היא היתה..."
"ידידותית?" הציע ג'ון.
"כן."
"אז עדיף זקנה על פני מכוערת, והאישיות לא רלוונטית?" שאל ג'ון.
"אנחנו מדברים פה על זיונים, לא על חתונה. מי אמר שצריך לדבר?" שאל בן.
הנערים צחקו.
"אני תוקע את ג'ני," אמר דינו.
"גם אני," אמר ג'ון.
בן משך בכתפיו וחייך. "טוב, אבל לפחות י?צא לי לזיין מורה," עקץ אותם. "והיא תהיה מנוסה."
"אישה נוראית כמוה בטח תהיה מוכנה לעשות הכול," הסכים ג'ון.
"בואו לא ניכנס לזה. טוב," אמר בן. "עכשיו תורי. גברת וודס או... מרגרט תאצ'ר."
דינו נאנח. הוא שונא את זה. לדעתו זה אחד הדברים הבודדים שהוא לא מצטיין בהם.
"בסדר," אמר. "גברת תאצ'ר. היא מכוערת וזקנה יותר..."
"וגם היה לה שבץ קטן," ציין ג'ון.
"...אבל את גברת וודס צריך לראות כל יום בבית הספר, ואת תאצ'ר לא תצטרך אחרי זה לראות בחיים. תאצ'ר, בהחלט."
"מפתה גוויות."
דינו חייך במבוכה.
"אני מעדיף את גברת וודס. תאצ'ר היא פגר מהלך," ציין ג'ון.
"יש לי אחת בשבילכם," אמר דינו בשמחה. "המלכה... או דבי סנדרסון?"
"עוד פעם ד?ב??י!" מחה ג'ון. המלכה מחרידה; אף אדם שפוי לא ישכב איתה, גם אם הוא בן שמונים וקוראים לו הדוכס מאדינבורו, ואילו הפשע היחיד של דבי הוא שהיא קצת שמנמנה. היא וג'ון חברים טובים. הדעה הרווחת היא שג'ון מת עליה, אבל מתבייש להודות.
"אתה חייב לענות," התעקש בן.
"אז דבי."
"אהה!"
"אבל רק בגלל שיותר גרוע מהמלכה לא יכול להיות."
"זין," אמר בן. "זה בגלל שאתה דלוק עליה. ברור לגמרי שהמלכה הרבה יותר חתיכה. אני מעדיף לשכב עם המלכה. מתי שרק תגיד. דינו, מה אתה אומר?"
"המלכה, בטח."
"בני זונה שקרנים! אתם סתם אומרים את זה בשביל לבאס אותי!"
"מה פתאום. בחייך, דבי?! שמנה!"
"שמנמונת!" התיז ג'ון.
"נגיד. אבל אתה יודע מה אומרים. בנות שמנות אסירות תודה," אמר בן.
"נכון," אמר דינו. "היא בטח הנקבה היחידה עלי אדמות שמוכנה לרדת לרמה שלך. תמיד ידעתי שאתה דלוק עליה."
"או?קיי." ג'ון הצביע לכיוונו של דינו. יש לו אחת שתשלח אותם לקיבינימט. והוא שמר אותה לרגע כזה.
"אז ככה: אתה יכול לשכב עם כל אישה — כן? כל אישה, מתי שתרצה. אסור להן לסרב. אפילו הכי יפות ומשגעות — אתה צריך רק לבקש. והן עומדות לרשותך. וחייבות לעשות כל מה שתגיד להן. הכול. אבל. אתה צריך גם לחטוף בתחת. פעם בשנה במשך עשרים דקות. בשידור ישיר ברדיו."
"דווקא ברדיו? למה לא בטלוויזיה?" שאל בן.
"כי ברדיו אתה תנסה להיות הכי בשקט כדי שאף אחד לא ידע שזה אתה. אבל לא תצליח. יברחו לך כל מיני קולות קטנים. או. אוה. אווו. איי. אתה יודע. מממ. אההה. מממ. ננננ. אההה. ואם לא תעשה את זה, אז בחיים לא יהיה לך סקס. לעולם לא. אפילו לא פעם אחת. בחיים לא."
דינו ניסה לחשוב על זה, אבל לא היה מסוגל. אי אפשר בלי סקס. אבל גם בתחת אי אפשר.
"אני לא עונה."
"אתה חייב."
"בחיים לא. אני בחוץ. חוץ מזה, אתה שאלת אז תענה אתה."
"בקלות. אני לוקח את אינסוף הנשים ואת הזיון בתחת. זה שווה את זה."
"גם אני," אמר בן. "תחשוב על האפשרויות! ספייס גירלז! קיילי מינו, ג'קי אטקינס...?"
"מתרוממים," אמר דינו בחולשה, אבל הוא הפסיד בקרב.
"בסדר, תורך," הצביע ג'ון על בן.
אבל בן פרש את ידיו לצדדים וחייך. "לא תודה. שוב ניצחת."
"אין דבר כזה! אתה חייב!"
"תשכח מזה. אני יודע מה אתה הולך להגיד. מה שאמרת בפעם הקודמת. אבא שלי או אמא שלי. אני לא תוקע לא אותו ולא אותה."
"מגעיל! לא! זה לא הוגן. בלי משפחה," התעקש דינו.
"אלה הכללים. מותר להגיד הכול," אמר ג'ון. "אז עוד פעם אני מנצח. פראיירים."
"בעצם אני ניצחתי," אמר דינו, "כי שניכם אכלתם אותה בתחת."
"אולי דווקא תאהב את זה?" אמר בן. "עד שלא תנסה לא תדע."
"זה מכפיל את הסיכוי להשיג זיון בסוף?שבוע," אמר ג'ון.
"אני מעדיף שלא."
"זה בטח אומר שאתה הומו בארון — הם תמיד הכי שונאים את זה."
דינו עשה פרצוף. "מצדי? שיהיה."
"עוד אין לו מ?נו?ש," אמר בן מתוך רחמים.
"אתה צריך ח?ברה. בדרך כלל המנוש נמצא בסביבתן. אלא אם כן תקנה כזה מפלסטיק."
"סתום," אמר דינו; וג'ון סתם.
"הגיע הזמן שתרד מזה," יעץ בן. "היא לא מעוניינת."
"אני לא חושב עליה," התעקש דינו. "פשוט אין עכשיו מישהי אחרת שאני דלוק עליה."
"איזה בזבוז," אמר ג'ון. "חצי מהבנות בתיכון מרטיבות בגללו, ותראו אותו — משימה בלתי אפשרית. או ג'קי אטקינס או כלום. בשביל דין שלנו, רק הכי מגניבה."
דינו דישדש במקומו וחייך.
"אתה בטח תעשה את זה לפני," אמר. הוא השאיר את ג'ון הוגה בחיוך בתחזית הנעימה הזאת ופנה ללכת הביתה.
ביציאה מחדר ההלבשה עצר דינו מול המראה והסתכל על עצמו. הוא אהב את מה שראה. ג'קי היתה הבחורה הכי משגעת בתיכון — פרט אולי ליוצא מן הכלל אחד: הוא עצמו. דינו היה מספר אחד. שיער כהה עם פסי בלונד?דבש, תווי פנים תואמים ופה רחב, טיפה קשוח, שפתיים מלאות ועיניים עמוקות בצבע חום?זהב. הבנות טבעו בתוכן ונעלמו לעולם ועד.
אלא שג'קי לא היתה רק משגעת; היה לה שכל ישר. היה לה חבר מבוגר ממנה בשנים רבות, והיא חשבה שדינו דביל. אבל דינו קלט את הראש. בתור שני התלמידים הכי חתיכים בבית הספר, הוא והיא שייכים זה לזה. הוא ראוי לה. הוא דלוק עליה כבר כל כך הרבה זמן עד שהפסיק לדבר על זה, אבל הוא היה בטוח שהיא חושקת בו — תמיד חשב כך. השאלה היחידה היתה כמה זמן הוא מוכן לחכות.

המסע המדהים


כעבור שלושה ימים חצה דינו בהליכה אטית את מועדון הנוער סטרו?ב??רי היל. הוא הגניב הצצה חטופה לאחור כדי לוודא שג'ון ובן הולכים בעקבותיו. הוא נשען על הקיר הסמוך למכונת המשקאות ופצח בשיחה תוססת עם שתי בנות שניגשו לקנות קולה. אחת מהן הזמינה אותו לפחית. דינו חייך בהנאה כמו נורה הנדלקת לא?טה, והבנות מיד נהרו בחזרה.
ג'ון רכן לעבר בן.
"רשרוש הפטמות המתקשחות למגע כריות הריפוד של אלף חזיות פ?ו?ש?אפ?. הפ??כפוך המעודן של אולם מלא משולשים לחלוחיים," אמר.
"סתום," אמר בן.
"סליחה."
על פי רוב לא נהגו השלושה לבוא למקומות מסוג מועדון הנוער. הפעם דינו שיכנע את חבריו להצטרף, מפני שג'קי היתה שם. ג'קי באה לשיעור סיף. היא היתה שם כל הזמן — עסוקה בהכנות — ועכשיו הופיעה בצדו השני של האולם. דינו זיהה אותה מיד למרות שהיתה עטויה בביגוד מגן ובמסכת רשת. היא החלה לתרגל תנועות סיף, ידה השנייה תלויה מעל ראשה. הוא בנה על מזמוז קטן אחר כך. שישכח מזה. ג'קי לא טעתה: דינו דביל. והוא כזה דביל, שהוא אפילו לא הבין שאין לו סיכוי למרות המסרים הברורים והרבים שקיבל.
אלא שדינו היה עקשן בלתי נלאה. ברור לגמרי שג'קי לא מבינה משהו. הצדק היה לצדו — יפי תוארו, החיוך הפתאומי שעשוי להתיך תחתונים של דוגמנית צמרת, והפתיחו?ת הממיסה שמפתיעה אותך שוב ושוב. והקול. לדינו היה קול של דובון שטוף זימה. פשוט קסם.
והוא היה מספר אחד. וזה מה שנחשב.
"הלילה," אמר. "הלילה."
"אין מצב," אמר בן. "אמרתי לך. היא חושבת שאתה דביל."
"ואתה באמת דביל," ציין ג'ון.
דינו צחק ואחר כך נאנח. "אני פוחד," התוודה ולגם מהקולה. הנערה שקנתה לו את הפחית, שכבר חמש דקות המתינה לצדו כשהוא מתעלם ממנה למורת רוחה, הסתלקה משם בעלבון. דינו הביט בה מתרחקת, כשמוחו טרוד בעניינים אחרים.
"אולי כדאי שתוותר," הציע ג'ון. דינו עשה פרצוף. "אתה אמור לעזור לי, לא לרפות את ידי," אמר. "באמת תודה."
ג'ון התעשת בבהלה. "אה, לא התכוונתי לזה..."
דינו גילגל את עיניו ופלט נחרה אבל ירד מהנושא. ג'ון ובן החליפו מבטים ציניים. דינו צלח את החיים כמו עיוור על סף תהום, אבל המלאכים הנחו את צעדיו, והוא מעולם לא נפל או מעד. זו רק שאלה של זמן עד שזה יקרה. ואין ספק שעכשיו הגיע הזמן.

בין השאר, ג'קי נרתעה מדינו מפני שגם היא היתה מספר אחד. והיא היתה מספר אחד מאז שהיתה קטנה, בדיוק כמו דינו. אבל בשונה מדינו היא כבר זנחה את משחקי הילדות האלה. היא ידעה שהיא מחזיקה מעצמה יותר מדי וזה לא מצא חן בעיניה, אבל היא לא יכלה להימנע מהמסקנה שהיא בוגרת בהרבה מרוב חברותיה ללימודים — בוודאי הרבה יותר בוגרת מהבנים, שעדיין היו ילדים. מה שלא מנע מהם לחשוק בה, כמובן. הם ידעו שהיא תעשה, הם ידעו שהיא עושה, הם ידעו שהיא עשתה — אבל לא עם טיפוסים מסוגם. בשביל להצליח עם ג'קי אתה צריך להיות מבוגר מאוד — כמעט זקן. החבר שלה, סיימון, מבוגר ממנה בשמונה שנים. מדי פעם הוא בא במכונית ולוקח אותה אחרי הלימודים. הוא גר בדירה משלו והיא נשארה לישון אצלו פעמים רבות בהסכמת הוריה. הם סומכים עליו. דינו לעומתו צוציק מטופש. אין לה שום סיבה שבעולם להחליף ביניהם.
בלילה המסוים ההוא היא התמזמזה איתו רק מתוך סקרנות. באותו לילה התקיימה מסיבת הריקודים החודשית של המועדון. החבר'ה השתחררו קצת, רקדו קצת סלואו, גישוש פה ומישוש שם. ג'קי וסיימון כבר היו חברים במשך שנתיים, והיא הקפידה מאוד לשמור לו אמונים, אבל התחילה להרגיש שבקטע הזה היא מפספסת משהו. אולי זאת הסיבה שכאשר דינו הזמין אותה לרקוד היא לא גילגלה עיניים ואמרה "לא!" כמו תמיד, אלא משכה בכתפיה והניחה לו לחבק אותה חזק ולרקוד איתה סביב האולם. היא הניחה לו לדחוק את ירכו בין ירכיה, הרגישה אותו תופח כנגד בטנה? והרגישה — עקצוץ. עקצוץ מספיק חזק בשביל להרשות לו לנשק אותה לקראת סוף השיר. סתם מסקרנות.
הנשיקה הרחיקה לכת יותר מכפי שתיכננה. היא נדבקה אליו. רגליה התמוססו. כשהוא ניתק ממנה היא עדיין היתה באמצע ונתלתה על צווארו, עיניה עצומות למחצה, המומה. היא הרגישה כמו עלוקה שנתלשה מהפונדקאי לפני סיום ארוחתה. דינו הביט בעיניה וקרא "שיואו" בלהט והצמיד אותה שוב אל גופו ולחש מעל לראשה, "אני מה?זה מאושר!"
ג'קי התחילה לחשוב, איזה חארטה! אבל אפילו בזמן שחשבה ככה ידעה שזאת לא חארטה. זאת האמת. הוא התכוון לזה. היא גרמה לו אושר. היא ניסתה לעמוד על רגליה והן פירכסו. רצפת האגן שלה התכווצה מאליה. היא התנשמה שלוש פעמים. דינו היה כמו ארטיק; היא יכלה ללקק אותו עד המקל. הוא שוב זז לאחור והביט עליה כמי שאינו מאמין שהיא עושה לו את זה. פניו זהרו. היא הרגישה כאילו הוא מניח בידיה את הכדור הזוהר של אושרו — האם תעז לשמוט אותו?
הוא הניח את כף ידו על ל?חייה במחווה שגרמה לה לחוש גם מעט מאוימת וגם פגיעה. "בואי תצאי איתי. נסתובב או משהו. מחר בערב?" התחנן. "בבקשה?"
"אה, בסדר."
"תודה." דינו שוב חיבק אותה בכוח, והיא חשה את פעימות לבו מרפרפות כציפור. הוא לא נשאר בערב הריקודים. אינסטינקט כלשהו גרם לו לעזוב אותה וללכת הביתה לפני שתשנה את דעתה. ג'קי, שלפתע ננטשה, חזרה בצעדים לא בטוחים אל המעגל הקטן של חברותיה.
"נהנית?" שאלה אחת מהן.
"אני בעצמי לא מבינה," ענתה בקרירות, אבל לבה כבר החל במסע המפליא והבוגדני מטה מטה, אתם?יודעים?לאן, ומרגע שלבה התמקם אתם?יודעים?איפה, נגזר גורלה. אין גורל משפיל יותר מהתאהבות במושא תשוקה יהיר ומקסים כמו דינו ס?כ?רינו?.

"נו, מה אמרתי לכם?" אמר דינו כשהלכו הביתה.
"אבל איך?" תהה ג'ון. הוא היה המום. הוא חשש מהנזק שייגרם לאגו הכביר אך השברירי של דינו כשג'קי תדחה אותו בבוז, מה שבטוח יקרה; ובמקום זאת הוא צעד כעת לצדו, קורן כמגדלור, מלקק את טעמה על שפתיו.
"היא גם נתנה לי לגעת לה בציצים," דיווח.
"באמת? ואיך הם?" שאל ג'ון.
"יש לה ציצים חמודים," ענה דינו.
"איך הוא מצליח לעשות את זה?" רצה ג'ון לדעת. "אתה חושב שהיא שכחה מי הוא? שאולי היא נפלה קורבן להזיה זמנית וחשבה שהוא בראד פיט?"
"לדעתי היא רוצה את הגוף שלו," אמר בן.
"שיואו." ג'ון תהה איזה מזל צריך אדם בשביל שמישהי תרצה אותו בשביל הגוף שלו — ועוד אחת כמו ג'קי.
"מה זה עוד יכול להיות? הרי יש לו אישיות של דביל," אמר בן.
"אל תהיה אידיוט," אמר דינו. הוא הרגיש כמו אריה. לו היה בגפו, היה שואג.

כשג'קי הגיעה הביתה היא עדיין לא הבינה מה קורה לה, אך היתה מספיק מודאגת כדי לצלצל לסו?, חברתה הטובה.
"התנשקת עם דינו?" שאלה סו בתדהמה. "קבעת איתו דייט?"
"זה לא דייט," התעקשה ג'קי.
"את מתנשקת עם מישהו ואחר כך קובעת איתו וזה לא דייט?"
"אל תהיי לי דודה פתאום. לא יקרה כלום."
"אז למה ללכת?"
"למה לא?"
סו החלה לדאוג לחברתה. "את זוכרת שאת לא אוהבת אותו? בשביל מה לך לצאת עם מישהו שאת לא אוהבת?"
"סתם ככה. למה לא?"
"תפסיקי להגיד למה לא! למה כן?"
"מה קרה לך?" שאלה ג'קי, וסו ענתה: "אני. מריחה. צרות."
ג'קי צחקה. היא חשה התרוממות רוח קלה. תראו איך סו נהיית כזאת דאגנית רק כי פעם אחת היא מרשה לעצמה לעשות משהו פסיכי. פתאום סו מייעצת לה. הרי היא זאת שתמיד מייעצת לסו. הטעם של סו בבנים הכי מחורבן בעולם — ללא תקנה. אלא שפשוט אין לה שליטה בזה.
"אני סקרנית," התעקשה ג'קי, וסו עיצבנה אותה וצחקה.
"תקשיבי לי טוב, גברת," אמרה סו. "בחורים כמו דינו הם כמו איזה התמכרות נוראית. את חושבת שתוכלי לשלוט בזה, שאת עושה לו מבחן, לראות איך הוא. אבל אז את מתמכרת, והחיים שלך נגמרים."
"איזה שטויות," ענתה ג'קי בכעס. היא סירבה לקבל את עצתה מתוך עיקרון והלכה לפארק דווקא בשביל לעצבן אותה.
הם טיילו. הוא ניסה לאחוז בידה והיא לא נתנה לו, אבל הוא לא נראה מאוכזב. למעשה הוא לא הפסיק לחייך — לעברה, לעבר הדשא, לכלבים, לעוברי אורח, לעצמו.
"אתה נראה מאושר," אמרה.
דינו סקר את האזור במבטו כאילו מישהו מרגל אחריהם, ולאחר מכן רכן לעברה ולחש קרוב לאוזנה בקול צרוד, "את יפהפייה, ואני מתאר לעצמי שכולם אומרים לך את זה כל הזמן. את יכולה להיות באחד המגזינים האלה. אני פשוט חושב... אני פשוט מרגיש... אני לא יודע מה להגיד! זאת את. את פשוט עושה אותי כל כך מאושר!"
חלק מזה היה מגוחך — כמו מישהי מהמגזינים האלה! — וחלק מזה שטויות, וחלק מזה עלוב; אבל זה היה פשוט נפלא. המילים העבירו צמרמורת בכל גופה. דינו פשוט מת עליה. הוא הרגיש כמי שזכה בפיס. ואיפה הזהירות שלו? הוא עומד כאן מולה, מגיש לה את לבו על מגש, פשוט ככה, למרות שכבר עשר שנים היא לא מפסיקה לשלוח אותו לעזאזל. והוא התכוון לכל מילה שאמר. הוא היה גלוי כמו השמים.
ואז הוא פחות או יותר גרר אותה לשיחים לעוד התחרמנות, והיא נתנה לו.
לאחר מכן חשבה לעצמה ג'קי, בשיחים? הרי יש לה חבר, הם יכולים ללכת לבית שלו. בשביל מה? אבל באותו רגע זה אפילו לא עבר לה בראש. אולי היא לא רצתה בכלל לעשות את זה, אבל פתאום היא מצאה את עצמה נשענת על עץ, כשידו של דינו עמוק בתחתוניה, בדיוק כפי שתיכננה כל השבוע. זה היה הדבר הכי מחרפן שהיא עשתה בחיים. היא היתה תלויה על צווארו וגנחה, "דינו... אוה... אוה... דינו!" בקול קטן ומופתע. והתחרמנה עוד יותר כששמעה את קולה. הם המשיכו כך עידן ועידנים. בסופו של דבר הוא היה חייב להפסיק כי מפרק ידו החל לכאוב; הג'ינס שלה היו הדוקים מאוד. הם חזרו אל אור היום ברגליים כושלות, ממצמצים באור המסנוור, והיא היתה כל כך המומה ומוצפת בהורמונים, שהסכימה ללכת איתו לסרט באמצע השבוע.
ג'קי לא הצליחה להחליט אם הימים הבאים היו חלום או סיוט. דינו עדיין היה אינפנטיל, רק שעכשיו, התחוור לה, הוא הפך לאינפנטיל הורס. שוב ושוב היא הרימה את שפופרת הטלפון כדי לצלצל אליו ולבטל את הפגישה, ושבה והניחה אותה בלי לחייג. היא חשבה לעצמה, אני יכולה פשוט לזרום עם זה... ואחר כך חשבה: לזרום עם מה? היא לא הצליחה להוציא אותו מהראש. בדיוק כמו שסו אמרה...
"חתיך, חרמן ושחצן. בקיצור, אי אפשר להגיד לא."
"זה נורא. מה, אני מאוהבת?"
"את חרמנית, מותק. תיהני!"
"אבל איך אפשר להיות דלוקה על מישהו שאת אפילו לא אוהבת?" התעקשה ג'קי.
"לדעתי זה אמור לקרות בו זמנית, אבל לא תמיד זה עובד ככה," אמרה סו באדישות.
"אז מה אני אעשה?" התחננה ג'קי, ודמעות צצו לפתע בעיניה.
"ומה עם סיימון? את אמורה להיות מאוהבת בו."
"אני באמת מאוהבת בו," אמרה ג'קי לסו.
"אז תשכחי מדינו."
"אני לא צריכה את העצות שלך," סיננה בזעף.
"נפלת בגדול," אמרה סו.
"לא נכון... אני רק אבוא לדייט ואגיד לו שזאת הפגישה האחרונה שלנו."
"אז למה שלא תגידי לו עכשיו? למה לא עשית את זה אתמול? עכשיו כבר מאוחר מדי."
"מה פתאום מאוחר מדי?"
"כל כמה זמן את חושבת עליו?"
"כל הזמן," הודתה. "על מה שעשינו בפארק. והוא כזה מפגר. זה פשוט דוחה."
סו צחקה. "הוא דווקא נשמע אחד שמתאים לי. אני אגיד לך מה, תעבירי את דינו אלי. כבר היו לי מלא כמוהו. הוא יאמלל אותי ואני אשכיב אותו מבוקר עד לילה. כשתראי מה יישאר ממנו, כבר לא תרצי אותו."
מה שנכון נכון, סו אכלה טיפוסים כמו דינו לארוחת בוקר, אפילו שזה גרם לה בעיות חמורות בעיכול. אבל הפעם אין סיכוי.
"שלא תעיזי!" סיננה ג'קי, ושתיהן נקרעו מצחוק, למרות שזה בכלל לא הצחיק.
כך שהיא הלכה איתו לסרט, וזאת היתה החוויה הכי משגעת שחוותה מעודה. הם אפילו לא הסתכלו על המסך. באותו לילה, כשהתפשטה לפני השינה, נפלו מקפלי בגדיה פירורי פופקורן דביקים, שבוודאי הגיעו לשם כשהוא מישש את גופה. היא הרגישה כמו מגירה שמישהו פישפש בפינותיה הנסתרות ביותר. דינו היה ברקיע השביעי. הוא לא היה מסוגל לעזוב אותה לרגע. כשהוא נישק אותה היא הרגישה שלבו אינו פועם בחזהו אלא, פשוטו כמשמעו, מרפרף ומפרפר. אחרי הסרט הם שוטטו ברחובות ושוחחו. הוא חשף בפניה את כל סודותיו, והיא הרגישה כאילו ממטירים עליה אבני חן. הוא גרם לה להרגיש שהיא האדם היחיד בעולם שהוא מעניק לה את כל כולו. הוא שיכנע אותה להסתובב איתו שעות כי לא רצה שזה ייפסק, ופחד שבבוקר הקסם יתפוגג ולעולם לא ישוב. היא הגיעה הביתה בחצות וחצי, ושם חיכה לה אביה ששאג עליה מפני שחזרה כל כך מאוחר בלי להודיע. רק כשעמדה במקלחת ושטפה את הפופקורן, התחוור לה שבמשך חמש השעות הללו היא בקושי אמרה לו חצי מילה על עצמה, ושהוא אפילו לא שאל.
"איזה אפס," מילמלה, אבל באדישות. כבר היה מאוחר מדי. לבה כבר עשה את דרכו מטה והתפרקד לו בנינוחות בדיוק מתחת לרחם, ושם התכרבל ופעם וזרח וגירגר באושר. והוא לא י?צא משם בעד שום הון שבעולם. ואם תרצה להזיז אותו משם, תצטרך לקרוע אותו לגזרים ולהשליך אותם בזה אחר זה. הבחורה חולת תאווה.

ההיסטוריה הסודית


כשעלה לאוטובוס באותו יום שלישי לפנות ערב, הרגיש בן כאדם שברשותו תיבה מלאה אוצרות. תכשיטים גנובים ולוהטים. מטבעות זהב פועמים. נשימה חמה מוזהבת וצמרמורות מוכספות עולות ויורדות, עולות ויורדות. עושר מעבר לכל דמיון.
זה לא מנע ממנו לחוש חרדה בזמן שישב בקומה השנייה של האוטובוס והביט בבתים ובגנים שחלפו לנגד עיניו. אוצר אפשר לאבד והוא יכול להיגנב. ואם הוא לא שלך? ואולי הוא כל כך מפתה ומסוכן, שמלכתחילה היה אסור לשחק איתו? ומה אם הוא מקולל?
יופי של דבר: כשאין לך אתה לא מפסיק לחשוב איך להשיג את זה, וכשיש לך אתה פוחד לאבד את זה. כך או כך, אין ספק שאם אי?פעם יתפסו אותו מעביר את אצבעותיו, פרצופו, לשונו או כל איבר אחר על תוכנה של הקופסה הזאת, התוצאות יהיו איומות. וזה יקרה בוודאות. הוא הרגיש כמי שממלמל כישוף קודר, שבאחד הימים יפעל את פעולתו וישחרר את כל השדים שאלוהים ברא מאז ומעולם, ואלה ישולחו מהגיהינום ויסתערו עליו. ומה יקרה לנשמתו — ולהשכלתו — אחרי זה?
אבל אתם יודעים מה? זה שווה כל שנייה לחה ולוהטת. זו השכלה בפני עצמה, והוא בטוח למדי שתהיה לו הזדמנות נוספת לערוך את מבחני הבגרות, בעוד ששעת כושר מסוג זה לא מזדמנת לעתים קרובות.
האוטובוס הביא אותו עד פאתי העיירה, וכעת נסע לאורך אפרים וסבך שיחים. הוא ירד מהאוטובוס והלך זמן?מה לצד הכביש, ואחר כך שב וחזר כלעומת שבא. כשחלפה לידו מכונית הוא האיץ את צעדיו, כאילו הוא ממהר למקום מסוים. היה זה חודש אפריל, והיום היה רטוב ורענן. בין השיחים הציצו כרים רכים של סרפדים, ביצבצו פרחים לבנים קטנים, וניצנים ירוקים צמחו על שיחי העוזרד. מישהו סיפר לו שקוראים לזה לחם וגבינה. הוא קטף ניצן וכירסם אותו. איזה לחם ואיזה גבינה. לא טעם של זה ולא טעם של זה.
כעבור כעשר דקות הגיחה מכונית רנו צהובה ועצרה לצדו.
"היי."
הבחורה שישבה במכונית רכנה הצידה ופתחה לו את הדלת. בן נכנס למכונית והם נסעו לדרכם.
היום היא היתה במצב רוח פטפטני. שאלה איך היה בבית הספר ומה עשה בסוף?השבוע. א?לי אהבה לרכל. היא סיפרה לו קטע גדול על מר הייד (מתמטיקה), שאשתו סבלה מהתמוטטות עצבים. בשעה שתיים בלילה היא ניגשה לגזום את שיח הליגוסטרום שהקיף את ביתם, כי פחדה שהרוח תגרום לענפיו הארוכים להצליף בחלונות, ואלה יישברו. כמו תמיד בן היה המום. הוא מעולם לא הצליח להפנים את הרעיון שלמורים בבית ספרו יש חיים אישיים. הוא חשב על חיי המשפחה שלהם במושגים של סרט בערוץ הטבע: ליקוט מזון וזיווג ומאבק על שטחי מחיה, דברים כאלה. מר הייד! איזה מסכן. הייד הוא מכרסם זקן ועלוב. בן לא רצה לרחם עליו.
כשהגיעו אל ביתה היא הכינה קפה והם התיישבו על הספה ולגמו אותו בדממה. אחר כך היא קמה וסגרה את כל הווילונות, אמרה לו לעמוד באמצע החדר והפשיטה אותו.
כך עשתה רוב הפעמים. הרבה פעמים עבר לו בראש שהוא ישמח לעשות לה את זה באחד הימים. היא הסירה את כל בגדיו בזה אחר זה, כמי שפותח אריזת מתנה, עד שהוא עמד שם עירום ועריה באמצע החדר, זקפתו מזדקרת כמו עמוד בטון. במובן מסוים זה לא כל כך נוח לעמוד ככה כשהמורה שלך משחרת לטרף סביבך, אבל מה שקרה אחר כך היה כל כך מענג, שהוא היה מוכן לשאת הכול בשביל זה. בכף יד חמימה היא לפתה את זקפתו והעניקה לה נשיקה ממושכת ומעמיקה. הוא היה יכול לשפד סוסת ים עם הזקפה הזאת. הוא הרים את חולצתה והחליק את ידיו משני צדי גופה אל תפס החזייה שמאחור ושיחרר אותה. היא כרעה על ברכיה ולקחה אותו בפיה.
הוא בחור עם הרבה מזל.

זרעי הרומן של בן ואלי יאנג נטמנו שלוש שנים קודם לכן, כשהיה בכיתה ט' והשתתף במחזמר "סיפור הפרוורים" שהועלה בבית הספר. בן סייע בתאורה ובסאונד. מההתחלה היא התנהגה כלפיו בצורה לא רשמית ואפילו אינטימית, ובזמן שסידרו את הפילטרים הצבעוניים וכיוונו את הספ?ו?טים היא ניסתה לשלוף ממנו פיסות רכילות על התלמידים האחרים בתמורה לקטעי רכילות דומים על המורים. זה החמיא לבן והדליק אותו, גם אם חש אי?נוחות בגלל חלק מהמידע שמסרה לו.
מנהל התיכון עבר ניתוח שבר בחודש מאי, ולפי הדיווחים בשבועות שקדמו לניתוח הוא הסתובב בבית הספר כשחצי ממערכת העיכול שלו בתוך שק האשכים. החתול של מר קולינס (היסטוריה) חירבן בכל הבית, והוא השאיר את הגללים במקומם במשך שלושה ימים ורק אז סילק אותם בנימוק שקל יותר להיפטר מהם אחרי שהם מתייבשים. רעייתו של מר קולינס נפטרה שנה קודם לכן מסרטן הקיבה, ואולי בן סבור שיש קשר בין הדברים? מר ו?לס מהמחלקה להיסטוריה ניהל רומן עם גברת סטנטון ממחלקת גיאוגרפיה. וכולי וכולי.
"אבל זה רק בינינו, בן, בסדר?"
איך היה יכול לסרב? לעתים נדירות בלבד זוכה תלמיד להצצה מבוגרת אמיתית אל עולם המורים, ועוד מאישה צעירה ומושכת. בן היה דלוק עליה כרונית. כמו כולם. היא סיימה את לימודי ההוראה שלה לא מזמן, זו היתה משרת ההוראה הראשונה שלה, והיא התלבשה כמו שהתלבשו בנות בגילו אחרי שעות הלימודים. עם הזמן הם החלו לחוש נוח זה עם זה. הם דיברו הרבה, השתטו הרבה. חבריו הקניטו אותו בגללה. היו לו אפילו פנטזיות קטנות ונעימות שבהן הקנטותיהם התממשו.
ויום אחד קרה משהו, והכול השתנה. הם היו מאחורי הקלעים. היא עמדה על כיסא והתעסקה עם אחד הזרקורים, מעדה, נפלה והתגלגלה על גבה, רגליה באוויר. בן נחפז לעזור, כולו נלהב ונבוך מפני שראה את תחתוניה. והוא הביך את עצמו עוד יותר כשניסה להחליק את חצאיתה. באותו רגע היה לו תירוץ טוב, אך הוא ידע מה הוא עושה; הוא השתוקק לגעת בה.
"זה בסדר, בן, אני אסתדר לבד," אמרה. הוא חייך במבוכה והסמיק, מפני שידע שעבר בהרבה את הגבול המותר. אבל היא רק חייכה אליו. "נהנית מזה?" שאלה.
"סליחה, מיס. כן, מיס, נהניתי."
"אז מה תגיד על זה..." והיא הרימה את חצאיתה ועינטזה בעכוזה לנגד עיניו במעין ריקוד קטן ושטותי. זה נמשך רגע קצרצר, אבל נשמתו של בן כמעט פרחה. תחתוניה היו זעירים. והוא עדיין היה כזה ילד. היא הסמיקה במבוכה כשהתחוור לה פתאום מה עשתה.
"...אוי אלוהים, היה אסור לי לעשות את זה. בוא נשכח שזה קרה," אמרה ונופפה בידיה לנגד עיניה כאילו היא מסוגלת להבריח את אירועי השניות האחרונות.
"אני לא אספר, מיס."
והוא קיים את הבטחתו; הוא סכר את פיו ולא סיפר לדינו, לא לג'ון, לאף אחד. הוא שמר לה אמונים בנחישות, אבל האירוע חיבל בקשר ביניהם. השיחות הממושכות על תאורה וסאונד, וגם הרכילות, נקטעו בפתאומיות. בן הבין. היא היתה מורה והיא הראתה לו את תחתוניה. זה היה קסום, אבל זה היה גם צעד מדהים בטמטומו מבחינתה. תאר לעצמך שהיא היתה עושה את זה בפני דינו או ג'ון — בתוך שעות כל בית הספר היה יודע על זה. היא היתה מאבדת את עבודתה. כעת היתה נתונה לחסדיו — ומאותו יום ואילך קמל הקשר ביניהם. היא עברה את הגבול, ועכשיו היא התרחקה ממנו כדי להחזיר את הדברים למסלול הרגיל.
בן הצטער, אבל רחש הערכה עצומה לספונטניות שלה. היא לא היתה כמו האחרות — היא התייחסה לתלמידים כאל בני אדם, לא כאל נקניקים במפעל לעיבוד בשר. מראה עכוזה המענטז לעברו בתחתונים הזעירים הנמוכים ההם חישמל את תאוותו ותידלק את הפנטזיות שלו במשך שנים.
בן ידע הכול על פנטזיות — היתה לו ער?מה של פנטזיות בסלסילת הקש בחדרו — ולכולן היה בסיס אחד משותף. בין שאלה היו הפנטזיות הכמעט?סבירות — הוא נופל עליה, למשל, בתוך סל התלבושות מאחורי הקלעים והיא סוגרת את המכסה, או שהוא פוגש אותה בפאב והם שותים כמה כוסות ואחר כך הופ?היפ?הופ; ובין שהפחות?סבירות — למשל, היא מזמינה אותו לקלף את התחתונים מאותו עכוז חצוף שעינטז מול עיניו; ובין שהבלתי?סבירות?לחלוטין — הוא סוחט אותה, למשל, או שהיא מחליטה להפוך לנזירה אבל רוצה לערוך בחברתו אורגיה אחרונה ועסיסית בהחלט לפני שתיפרד לעולמי עד מתענוגות הבשר. כך או כך, הדבר המשותף לכולן היה זה: זה לא עמד להתרחש. הן היו פנטזיות. זה העניין.
הפנטזיות דעכו אט אט והוחלפו בחדשות. כמעט שלא היה לו קשר איתה. בשנה שלאחר מכן הוא לא השתתף בהפקת התיאטרון השנתית, והיא לא שאלה למה. אבל בן שמר בנאמנות על סודה. אף אחד לא י?דע, אף אחד לא י?דע; זה היה פשוט מאוד. היו הרבה הזדמנויות שבהן היה יכול לספר כיצד הרימה את חצאיתה וניענעה את עכוזה לעומתו, אבל הוא לא עשה זאת. הוא נכסף לספר לה שהוא עושה את זה בשבילה, לספר לה ששמר על שתיקה כדי לר?צות אותה, לספר לה שהוא מבין מדוע התרחקה. הוא ידע שזה ממשיך להדאיג אותה מפני שמדי פעם ראה שהיא מסתכלת עליו. היא לא אמדה את כישוריו כדי לתת לו ציון בתיאטרון, זה בטוח. אלה היו מבטים משתהים, בוחנים. לא היתה לו כל דרך לדעת שמבטה אינו קשור לדאגה; אלא לתאווה. למיס יאנג היו פנטזיות משלה.
עוד שנה חלפה. ואפילו המבטים האלה פסקו. החלה שנת לימודים חדשה, והוא שוב התנדב להצגת חג המולד. ריקוד העכוז התרחש לפני שלוש שנים — משהו ששייך לתקופת הילדות. הוא השתתף בחזרות הטכניות הראשונות ועזר לארגן את הציוד מאחורי הקלעים. ושוב החלו אותם מבטים משונים וממושכים, והוא שוב חשב שהיא מודאגת בגללו.
מצב הדברים השתנה אחת ולתמיד באחד הימים, כשהצטרף אליה בנסיעה העירה אל ס?פ??ק ציוד הבמה כדי לקנות פילטרים צבעוניים.
בתחילת הנסיעה היא ניסתה לנהל שיחת חולין, ואחר כך השתתקה. בן התמקד ואזר אומץ לדבר.
"את יודעת, אף פעם לא סיפרתי לאף אחד."
היא זזה בתנועה לא רצונית.
"מה? מה אמרת?"
"לא סיפרתי לאף אחד. לאף חבר, לאף אחד. על היום הזה שנפלת מהכיסא. לא סיפרתי לאף אחד."
השתררה דממה קצרה. היא פשוט המשיכה לנהוג בשתיקה. בן לא עצר.
"רק רציתי להגיד לך, כי חשבתי שאולי זה מדאיג אותך. אז את לא צריכה לדאוג כי לא סיפרתי לאף אחד, בסדר?"
הם המשיכו לנסוע בשתיקה. בן החל להיבהל. אולי היה עדיף לסתום את הפה.
"אני מעריכה את זה, בן. וגם שאתה מספר לי את זה. הייתי בטוחה שסיפרת את זה לפחות לכמה אנשים."
"לא, לא סיפרתי."
"לאף אחד?"
"לאף אחד, אפילו לא לאחד."
"טוב, אני מאמינה לך. אתה יודע למה אני מאמינה לך?"
"לא," אמר בן.
"כי אתה זה שיזמת את זה. אמרת לי את זה בלי ששאלתי. אם הייתי שואלת אם סיפרת את זה למישהו, ברור שהיית אומר שלא. היית חייב. אז אני יודעת שזאת האמת. אתה מבין?"
"כן, כן," אמר בן בעצבנות למרות שבכלל לא הבין.
"אתה דאגת לי — חשבת שאני מודאגת," אמרה.
"יכולתי לראות שאת מודאגת לפי איך שהסתכלת עלי, בגלל זה אמרתי את זה," אמר בן.
היא צחקה, והוא לא הבין למה. "אתה באמת מבוגר לגילך, אתה יודע? מאוד מבוגר. מאוד בוגר."
"תודה," אמר בן. הוא ידע את זה. הוא היה בוגר יותר מדינו או ג'ון; במובנים שונים שניהם עדיין היו ילדים. אבל היה נחמד לשמוע את זה מאדם אחר.
"יותר בוגר ממני במובנים מסוימים."
"בזה אני לא בטוח," אמר.
"עובדה, אתה לא הראית לי את התחת שלך, נכון?" שאלה והוסיפה, "דווקא חבל." היא ליכסנה מבט לעברו וחייכה. בן השיב לה בחיוך, ולבו החל להלום, להלום, להלום, להלום בחזהו כמו מתקן אזעקה או משהו דומה.

מיס יאנג נחפזה ב"סטרייל?רס", החנות לציוד במה. אחרי השעות הארוכות שבילו בדיונים על סוגי הפילטרים השונים, היא חטפה אותם מהמדף. בדרך חזרה אמרה לו שמאחר שסיימו מוקדם מהצפוי, הם יכולים לעצור אצלה בבית לכוס קפה.
בן ישב על הספה במבוכה ולגם את הקפה שהיא הכינה בזריזות; היא המשיכה לספר לו כמה התרשמה מכנותו ומנאמנותו.
"זו שאלה של אמון," אמרה לו. "אתה שמרת על הסוד הקטן שלנו."
לאחר מכן בילה בן שעות ארוכות בניסיון לחשב כמה רמזים היו לעתיד להתרחש. הוא החליט שהיו שש מאות אלף לפחות, ולמרות זאת הופתע בכל אחת מהפעמים שזה קרה. היא התחילה לדבר על הבנים והבנות ואחר כך על בן והבנות. אחרי שגילתה שאין לו חברה, רצתה לדעת אילו התנסויות מיניות היו לו. בן, שבשלב זה הרגיש כדג מחוץ למים, אמר לה שמדובר בעניין פרטי, לא? היא הינהנה באישור. אחר כך קמה, החליקה את חצאיתה הקצרה וחייכה לעברו.
"מצטערת, אבל כבר המון זמן שאני רוצה לעשות את זה. מאז שהראיתי לך את התחתונים שלי," הוסיפה. ואז רכנה לעברו והדביקה לו נשיקה צרפתית הגונה. בן נענה עם הלשון, והיא כמעט נפלה עליו, ליטפה את פניו והכניסה את ידיה מתחת לחולצתו. שיטפון הורמונים מיידי סינוור את בן והוא הניח את ידו על מותנה, ואחר כך הניח ליד להחליק על עכוזה. היא הרימה את חולצתה ובן הרים יד וחפן שד. הוא חשב שהוא עומד להתעלף מתאווה והיה חייב להתיישב.
מיס יאנג — "תקרא לי מיס" — שבה ומשכה אותו אל הכריות ונישקה אותו בתאווה רבה יותר בעודה מפיקה גניחות קטנות ממעמקי גרונה, כמי שאוכל מעדן ער?ב להפליא. ידה ליטפה את ירכו ונגעה באצבעות קלות בתפיחה שבמכנסי התלבושת האחידה שלו. בן שמע את עצמו ממלמל "אלוהים" שלוש פעמים, פעם אחרי פעם. הם המשיכו להתנשק. היא פתחה את רוכסן מכנסיו. בן, מוטרף מתשוקה אבל מבועת מסמכותה, קפא בפתאומיות ולא ידע מה לעשות, אך לא נראה שזה מפריע לה.
"כנראה שאני אצטרך ליזום, הא?" אמרה. היא הושיטה יד לאחור, פתחה את תפס החזייה והרימה את הסוודר שלבשה כך שרק הבד הדקיק של חולצתה כיסה את שדיה. הצבע הכהה של פטמותיה נראה מבעד לאריג. היא אחזה בכף ידו והניחה אותה על אחד משדיה.
"תמשיך," אמרה.
הוא עשה מה שאמרה לו וחשב לעצמו שכך בוודאי מרגישות נערות כאשר גבר מבוגר יותר מפתה אותן. הוא היה כל כך מופתע ושטוף תאווה, עד שרק בקושי רב הצליח לחשוב. היה ברור שהוא נגרר, לא גורר.
כשהחלה לקלף את מכנסיו ולמשוך אותם מעל כפות רגליו, הוא נתקף פאניקה.
"אף פעם לא עשיתי את זה," אמר לה. "אני לא בטוח שזה רעיון טוב," אמר. "את בטוחה?" שאל. ויכול להיות שהוא אמר, "מיס, בבקשה..." הוא לעולם לא יצליח להיזכר.
"בן," אמרה. "אני המורה שלך. תעשה מה שאומרים לך."
ובן עשה מה שאמרו לו.

כעבור שעה מצא את עצמו נכנס שוב בשערי בית הספר ומתקין את הפילטרים לגופי התאורה בזמן שאלי, ששבה לדמותה של מיס יאנג במעין כישוף של פ?יה שחורה, עשתה סדר באחת מכיתות ז' שתלמידיה היו צריכים ללמוד לצעוד בקצב אחיד. הוא חשב, "לפני שעה איבדתי את הבתולים במהלך שעות הלימודים. למורה." הוא חש גאווה עצומה וכמי שזכה בכבוד גדול. "מצצתי את הציצי של מיס," חשב. "אני יודע מה צבע השיער במ?נו?שקין שלה." הוא היה מת לספר את זה למישהו, אבל ידע שלא יוכל לעשות זאת במשך שנים רבות, אולי לעולם לא. אבל מה זה חשוב? ולמרות שבשעה האחרונה גמר שלוש פעמים, עדיין היה חרמן כפי שמעולם לא היה. או?קיי, העסק כולו היה מסורבל וגם מביך — אבל זאת השעה הכי כיפית שהיתה לו מאז נולד. בשרנית, גסה וקדושה. היה בה הכול.
"איזה מזל של מניאק," חשב לעצמו. "מזל של מניאק."