נתחיל מהסוף. כפי שאמר הבחור שראה איתי את "חטופה" "חסרות בתולות צרפתיות? למה לחטוף תיירות?" מה אני אגיד לכם, צודק הבחור, וזה לא החור היחיד בעלילת הסרט החדש בהפקתו של לוק בסון. תסריט מלא חורים, משחק מאולץ וצבע שיערו המשתנה של ליאם ניסן הם הזניחים בבעיותיו של הסרט הזה. בסופו של דבר, לא ברור למה מפיצים אותו בארץ, ועוד פחות מזה למה הפיקו אותו מלכתחילה.
בריאן (ניסן) הוא איש כוחות הביטחון האמריקאים שעזב את השירות כדי לבלות יותר זמן בחברת בתו קים, לאחר שמשפחתו התפרקה. אשתו לשעבר (פמקי ג'ונסון, פיניקס מ"אקס מן") נטשה את בריאן לאחר שנמאס לה להיות במקום שני, אחרי עבודתו הממשלתית, והתחתנה עם תעשיין עשיר. לבריאן לא נותר אלא לנסות להציל את הקשר עם הבת (מגי גרייס, שאנון מ"אבודים"), רגע לפני שהיא הופכת לאישה.
סצינת האקשן הראשונה בסרט מתרחשת כ- 20 דקות לאחר הפתיחה, כשבריאן מחלטר ב"אבטחת אישים" ומגוייס לשמור על זמרת דמויית בריטני פוסטמה בלונדינית בשם שירה. משום מקום, חייה של שירה בסכנה, ומי אם לא בריאן מציל את המצב.
נרגש, הוא רוצה לספר לבתו שלמרות היותו חרדתי הוא עדיין גבר-גבר, אבל היא ואמה המניפולטיבית עושות לו תרגיל. מכיוון שקים עדין קטינה (למרות שהיא בכלל לא נראית ככה), האב נדרש לאשר לה להסתכן ולנסוע לחו"ל (!), עם חברה (!). קשים הם חיי אב אמריקאי, לך תסמוך על רשת הטלפונים הטרנס-אטלנטית, ועל הבת שלך שמתחזה לחובבת אמנות כשכל מה שהיא רוצה זה לחגוג בעיר האורות.
בריאן הוא אולי פרנואיד, אבל כאמור גבר-גבר, וככזה, הוא מרשה לקים לנסוע לפאריז, רק בתנאי שתתקשר אליו כל חמש דקות. כשהיא לא מתקשרת, הוא נלחץ (כאמור, חרדתי) ומתקשר ללא הרף. אבל טוב שיש אבא סטוקר אם הופכים למטרה של כנופיית אלבנים חרמנים, שכל רצונם הוא לחטוף תיירות תמימות ולשים אותן בבתי זונות.
תוריד את הידיים מהבת שלי
די מטריד שתפיסת העולם הפרנואידית של האב, על פיה העולם הוא מקום מסוכן ועדיף לא להתרחק מהבית (כי אמריקה היא הרי מקום כל כך בטוח), מתגלה כנכונה. עוד לפני שתספיקו להגיד "מקגייור" הוא עושה שינוי תדמית, מאוורר את חליפת הלוזר ולובש שוב את פרסונת הגיבור מהימים בהם שירת את המדינה. ובהוליווד אין מי שיכול על אבא במצוקה - לא הוא יתן לאלבנים להתעסק עם בתו. הוא גם אומר את זה לחוטפים, משום שהוא נמצא על הקו כאשר קים וחברתה נחטפות. הוא מאיים שלא ישאיר אבן על אבן עד שיגיע לאותם נבלים, ואכן, כשבריאן מגיע לפאריז ויורה ללא הבחנה אנחנו רואים אותו הופך למכונה משומנת, אחד שלא כדאי להתעסק איתו.
כאן הסרט בעצם מתחיל באמת, אבל במהרה נכנס לסחרור, ולוקח את הצופים המבולבלים איתו האם בריאן הוא סתם פסיכי או שמא הוא צודק? האם הוא בכושר, או או עדיין במצב צבירה של בטטת כורסה? האם פריז היא באמת מקום מסוכן הרבה יותר מאשר אמריקה? מה נסגר עם כל החרמנים האלה שחוטפים תיירות? ומה עושים כל שאר ההורים שבנותיהם נחטפו אבל לא ניחנו בכוחות העל של בריאן, שרודף אחרי מכוניות כאילו היה ג'יימס בונד, מלהטט ומתחמק ממצבים מסובכים משל היה מקגייוור ומצליח לתפקד בגבורה לאחר שבוע ללא שינה, כאילו הוא לפחות האיש הביוני.
בדרכו לחפש את בתו עובר בריאן בעולם התחתון של פאריז ופוגש את האנשים המפוקפקים שמאחורי תעשיית המין: כנופיות אלימות, סרסורים אטומים, זונות קשוחות, שוטרים מושחתים, וגם עשירים חרמנים וזקנים, שמעסיקים אנשים מיוחדים שרוכשים עבורם את הנערות, כמו גם המתווכים שקושרים בין השוליים האפלים והכסף. כולם נענשים, איש לא מתחמק מנחת זרועו של האב שמכוון למטרה כמו טיל יירוט מתוחכם. אבל מה, במקום קתרזיס, או תחושת רווחה, הסרט משאיר את הצופים בעיקר עם מועקה. אמנם מדובר בסרט הרפתקאות שבלוני, אבל טיפולו בנושא סחר נשים והאידיאלוגיה שמנחה אותו בעייתיות. "סימנים של כבוד" עושה את זה יותר טוב, אבל לוק בסון, שכאמור הפיק וכתב, מתברבר, שלא לאמר מתבזה. הסרט מלא בפרנויה פוסט 11.9 שמאפיינת אמריקאים, בשנאת זרים, בסטריאוטיפים (הערבים והאלבנים רעים, הצרפתים טיפשים ומושחתים, האב האמריקאי קדוש), ובדרך הנשים נאנסות ונמכרות. טוב שיש את ליאם ניסן (שכבר הראה לנו שהוא יודע להיות קדוש ב"רשימת שינדלר", כשדובב את אסלן ב"סיפורי נרניה" וכמובן ב"מלחמת הכוכבים") להציל את המצב. בינתיים, התרחקו מאירופה ונסו שלא לדבר עם זרים חשודים, שלא תגמרו בבית זונות בטעות.