הערסיון העליון

כמה שהאזרח מנסה להישאר חיובי וחגיגי תחת האיום של אימוני האף-15 מעל חלונו, בכל זאת הוא מוצא שהוא לא יכול. ברור שהמצב מדיר שינה: הפלסטינים עם הסגרים המיוחדים לחג, הפליטים הדרפורים שברחוב, משפחות החיילים החטופים... אבל לא הם הבעיה. הרי יש לו לאדם צרות ומכאובים והתחבטויות וחטאים רבים מספור ובכל זאת הוא מציין יום הולדת פה ושם, בעיקר מספרים עגולים. הבעיה היא שאין מקום. הערסיון העליון ניכס לעצמו (וסליחה על המנחוס שבמילה ניכוס שבמקרה זה דווקא הולמת כארנק-נחש לשטר חדש) כל חלקה טובה, בין אם זו חלקת שמחה ובין אם זו חלקה של אבל.

האזרח, שעל אף הפלסטינים והדרפורים והחטופים בכל זאת רוצה לטפוח לעצמו בקטנה של השכם, לא נשאר לו כלום. כי אם הדגל הוא של פלאפון, אם חוזה המדינה הוא אסי כהן, אם "שינוי העולם" הוא של אורנג' ו"התקווה" זה ג'ינגל של אל-על – זה לא משאיר אותנו עם הרבה מרחב הזדהותי. קל לומר שהפרטת הסמלים הלאומיים והפיכתם לקשקוש ערסאוותי עם טעם של מי קולון מעופשים, אינה נוגעת לנו כלל, כי מה לנו, אנשים חושבים, ולהנדסת זיכרון לאומי. אבל לא כולנו בני ציפר (הסמל, לא האיש): לא כולנו יכולים ורוצים להסתגר בבית עם שוסטקוביץ' ושירה רוסית וזין על העולם וסמליו המטופשים. כלומר, אנחנו יכולים, אבל זה אומר שאנחנו מוותרים, לא על הסמלים, אלא על הזכות לבעלות על התכנים שהם מייצגים או אמורים לייצג בשיח הישראלי. מוותרים על שארית המדינה הזו ששייכת לנו, מספר גדול ממה שמקובל לחשוב של אנשים שמחזיקים בשבריר תקווה, שבריר לאומיות נטול לאומנות - ולא לסוחרי הנקניקים (ואני לא מתכוונת דווקא לזוגלובק) שעושים בה כבשלהם.

"האדם החושב במדינת ישראל סובל. הוא סובל משום שבעצם הכל הלך לאיבוד" אמר עו"ד יעקב וינרוט, בראיון למוסף הארץ בשבוע האחרון. בנאלי ככל שזה ישמע, קשה שלא להקיש מאינפלציית הסימבול לאובדן התוכן. גם אם קשה להאמין באגדות פוסט-מודרניות, הרי שחייבים להודות שאיכשהו, ככל שמגן הדויד מתנוסס על יותר שקיות במבה, כך, במקרה או שלא במקרה, תוכנו או התוכן שנוצק בו – מתמסמס והופך גם הוא לסוג של במבה לחה. וכבר שמעתי אזרחים מבולבלים הסבורים שהמדינה בת 60 שקלים.

ביום העצמאות, כך מתברר לי, מצווה גדולה לדרג, וכל המדרג יותר הרי זה משובח. לפיכך, במקום הראשון במצעד "זוועות המרחב הציבורי לשנת ה-60".... בנק הפועלים! על אף התחרות הקשה מצד כל גוף מסחרי באזור 972 - קמפיין "הדגל שלי" בשיתוף כל גוף עתיר רייטינג באזור ממש הביא את השטוזה לטרומבוזה. איחסה! פויה! הכל ביחד?!? שואה ותפילין וילדינו ועליה אתיופית והדגל והכיבוש והבנק?!? הכל ביחד?!?? באינטראקטיביות אינפנטילית?!? אהההה!!!!!!!! הצילו!!!!!!!!!!! ואני בצומת, בצומת דרך נמיר בואכה גשר הירקון, וזה ענק, מעל הראש שלי, אין לאן להסתכל, אסור לעצום עיניים כי אני באוטו והמשטרה לא ממליצה. האם אפשר לתבוע על שיאים של טעם רע ושימוש לא מושכל בסמלים לאומיים למטרת רווח עקיף? מה לעשות?! אדוני השוטר, תראה! תראה את התפילין עם הלוגו! זה מבהיל! זה מבחיל! ואני אזרח טוב יחסית, אדוני השוטר, אני משלמת מסים, אני מצביעה בבחירות, יש לי שני כרטיסי אשראי, הייתי בצופים, כשהייתי קטנה אפילו תליתי דגל על המרפסת – אבל עכשיו אי אפשר.

וזה לא בגלל הכיבוש, אדוני השוטר, אני שמאלנית אמנם, אבל ראש די קטן, זה בגלל הגועל נפש וחוסר הבושה והראוותנות והיוהרה. צודק, אדוני השוטר, סמלים, במקור, נועדו לקטני-הנפש, אבל כולנו מציינים תאריכים, אנחנו רק בני אדם, מה יש לנו חוץ מזמן ויתדות לתקוע בו? והם לא משאירים לי כלום. השלום אולי מתחיל בתוך שרי אריסון, אבל הנתק מתחיל בתוכי.

בציון לשבח זוכים "המשביר לצרכן" ו"ידיעות אחרונות". ביום ראשון האחרון התפרסמה בעמוד 8 של הכותרת מודעת מבצע של המשביר, שעניינה 60 אחוז הנחה (על הפריט השני במחלקת טקסטיל וכלי בית, אם נשארתם סקרנים) את המודעה עיטרה דוגמנית (מקורביי מספרים לי שזו סנדי בר) בכתף חשופה וכומתה צהלית (חי"ר) על ראשה. עד כאן אין פה שום דבר שחורג מהחומר של ידיעות בדרך כלל ואם המשביר נדלקים, כמו רוב העם, משילוב של סקס וצה"ל – זו בהחלט בחירה שלהם ושאלמנות צה"ל יתעסקו איתם אם בא להן.

א-מה-מה, ממש בהיפוך הדף הבא, עמוד 11, מרעיש העיתון עם הכותרת "צילומי עירום בקורס מפקדות". העירום מתגלה כטופלס רגוע, אפילו ללא נשק, אבל החיילת ("החלום שלי זה להיות מפקדת בצה"ל") קיבלה 28 ימי ריתוק בשל התנהגות שאינה הולמת. אז ברור שהחיים זה לא סרט אינדי, והצבא זה לא פרסומת למשביר, אבל המוסר הכפול של החברה הישראלית הוא עדין משהו ששווה לדבר עליו, לפחות בערב חג.