"הידרומניה", ספרו החדש של אסף גברון, מתקיים בעתיד הלא מאוד רחוק, ומציג תמונה קודרת של עולם דיסטופי, בו לתאגידים יכולת לדעת מה מעשיהם ומיקומם של כל התושבים (כמעט) בכל רגע נתון, באמצעות צ'יפים תת-עוריים ומב"מים (קיצור ל"מבט מלמעלה"). עולם בו מדינת ישראל משתרעת לאורך רצועת חוף צרה סביב קיסריה, לאחר שאבדה את רוב שטחה ואת מקורות המים שלה בקרבות עקובי דם מול פלסטין. תושבי ישראל ששרדו את הקרבות מתוארים כ"מותשים מדי, מובסים מדי בשביל להגיב. הם חשבו על לגימת המים הבאה שלהם, הביטו אל האופק וחיכו לענן תועה שיבוא לכיוונם" (73).
ההשתוקקות למים, ההמתנה לגשם, כמו גם הצמא ואי השקט שהוא מעורר, הם הכח המניע של העלילה. המים וחסרונם מעניקים נופך פיזי, מיידי לקריאה. כבר בשורות הראשונות של הספר המימד הפיזי מודגש: "היא מתעוררת צמאה, כמו בדרך כלל, אבל הפעם זה קשה יותר, כאילו יש חול בגרונה.היא מזדקפת במיטה ומלטפת את הגרון, מנסה לגייס רוק מהחך כדי שהבליעה לא תכאב" (7). אנו מתוודעים לגיבורת הספר מיה דרך הצמא והנזקקות שלה. מעט מאוחר יותר אנו מגלים שהיא גם בהריון: התחושות והתשוקות שלה, הפחדים והמודעות לשינויים שעובר הגוף מייצרים גם הם חווית קריאה יוצאת דופן שהיא שכלתנית באותה מידה שהיא גופנית. בשונה מספרי מדע בדיוני רבים, "הידרומניה" מצליח להתחמק ממלכודת שכתלנות היתר. הבחירה בגיבורה בהריון מעניקה מימד פיזי ברור לספר, כמו גם הצמא, אבל גם תשומת הלב לניואנסים, וההתמקדות במערכות היחסים בין הדמויות שמונעות על ידי קשת הרגשות ה"רגילה" אהבה, קנאה, רצון לנקמה, תשוקה, פחד. העולם שיצר גברון על פניו שונה מאוד מהעולם שאנו חיים בו, אך ההגיון על פיו הוא מתנהל מובן בקלות; גברון יוצר עולם בו סין היא מעצמת העל החשובה בעולם ולכן השפה רוויה בשמות ומונחים סינים. הוא מתאר בצמצום ודיוק כיצד השתנתה המפה הפוליטית, מייצר תסריטים משכנעים להסבר מאזן הכוחות בין הישראלים והפלסטינאים ומספק בקור את הרציונל לנפילת ישראל, לאובדן כוחם של האזרחים ולשעבוד לתאגידים השולטים במים ונוגסים בזכויות הבסיס. המציאות היא קודרת אך לא מייאשת וכוחו של הספר נובע משני גורמים; ראשית, מכך שבעוד כמה שנים התסריט הבדיוני יכול להיות מציאותי והעולם כולו יסבול ממשבר מים אדיר. שנית, מאמונה בלתי ניתנת לערעור באנושי באשר הוא, בדמיון, בחזון, בכוחו של היחיד.
זה לא סוף העולם
למרות נקודת הפתיחה האפוקליפטית יחסית "הידרומניה" הוא בעצם ספר אופטימי. העולם כפי שאנו מכירים אותו אולי אבד, אבל הספר גדוש במחוות של טוב ואכפתיות, בתשוקה, סקרנות וחברות. אפילו רובוטים מסוגלים לחוש רגשות, להתגעגע לבעלים שלהם. לצד המצאות בעלות אופי טכני יותר שמקנות לספר את אופיו העתידני ומגלות את מסירותו של גברון לעולם שברא, אנו מתמסרים בקלות יחסית גם לתעלומות שמכתיבות את קצב ההתרחשויות המהיר של הספר. ההסבר להעלמות אידו, בעלה של מיה, נמסר בהדרגה, במקביל לפתירת תעלומת הרצח שהיא האירוע המכונן של הספר.
"עולם ישן
הייתי מת בך
מזמן"
(119)
משורר אספג'י, שוטה הכפר בן ה-99 "המנהיג רפה השכל" של הקשישים בכפר. אספג'י הוא בעצם קריצה לקוראים, הוא התגלמות מגוכחת ומכמירת לב שלנו תיאור ידידותי למשתמש ומלא הומור של נציג הדור שלנו בתוך העולם התאגידי של העתיד. "הידרומניה" בונה עולם חדש וחדשני על חורבות הישן והמוכר, אולי בגלל זה הקריאה קולחת ומהנה כל כך. למרות מספר פגמים בבניית העלילה גברון מצליח לדלג מעל המכשולים וליצור ספר שילהיב, יצחיק, יסקרן וירגש את הקוראים. אי אפשר שלא להתפעל מעושרו של הספר שעומד בניגוד חד לדקותו (220 עמודים). אי אפשר שלא להכריז על "הידרומניה" כעל הישג נדיר.