פרק ראשון: "הכל בגלל תום"

קרה בינינו משהו רע. יותר מרע, משהו נורא. אני מאמין שאני מתחיל להבין. לאט?לאט אני מצליח להשלים את הפאזל, והתמונה שמשתקפת אלי מפחידה. נעשו דברים אסורים, אנשים נפגעו, עולמות קרסו, שקרים נחשפו. היה כל כך חשוך, לילות ארוכים בלי שינה. שום דבר בעסק הזה לא מתיישב עם ההיגיון הבריא. כל כך הרבה שאלות נשארו פתוחות. קשה ומפחיד להירדם בלילה כשאתה לא מבין מה לעזאזל קורה איתך. אני מפחד שאולי יש מישהו שלא הספקתי להכיר, ומקווה שאין מישהו שבחר לירות לעצמו בראש ולסיים בגלל זה את חייו.

אז החלטתי לכתוב. היה קשה להתחיל. תהיתי איך מנסחים בכלל מכתב כזה. הרגשתי שזה מסובך מדי. היה נדמה לי שאני מצליח ומיד מחקתי הכל, השתדלתי לא להתייאש וניסיתי שוב מהתחלה. כך ישבתי שעות ארוכות, מנסה ומתאכזב מכך שאינני מוצא את הנוסח המתאים. בסופו של דבר הבנתי שזה לא מכתב של ירייה ראשונה. לא אוכל להתיישב ולכתוב ולתת ללב לצרוב לבדו את המילים הנכונות. מה שגורם לי להתעקש ולהמשיך הלאה הוא חזק יותר מרגש, חזק הרבה יותר מתחושה. זו ההכרה בכך שמדובר במציאות פגומה — משהו שמעולם לא למדתי איך לעכל. לא אשתף איש במכתב הזה ולא אחפש עצות מהי הדרך הנכונה להעלות את הדברים על הכתב. אעשה זאת לבד. לא אמהר. אמחק ואתקן. אבחר היטב את המילים ואתכנן בקפידה את המסרים. לבסוף אמצא את הנוסח הראוי למכתב שכזה, ואחרי שאדפיס אותו, אקפל את הדף לשניים ואכניס אותו לתוך המעטפה הכחולה שקניתי במיוחד. את המכתב אשלח לעצמי — צעד מפתיע, הא? עד כמה שזה מוזר, אני מרגיש שזו הדרך הנכונה לסיים את האירוע הזה — ואת זה אעשה ברגע שאסע.

למכתב הזה יש מטרה אחת ויחידה והיא סגירת מעגל. אינני יודע כמה זמן איעדר, אבל בסוף אחזור. אני נשבע שאחזור משם, וכשזה יקרה אמצא את המעטפה הכחולה אצלי בתיבה. אשלוף אותה, אעלה במדרגות, אכנס לדירה שלי, אתיישב ואדליק סיגריה, אוציא את המכתב ואקרא אותו לעצמי בקול, לאט ובשקט. אקרא אותו פעם אחת ויחידה. לא אשמור אותו אצלי, לא אכניס אותו למגירה, למכתב הזה יהיו חיים קצרים, ולאחר שאסיים לקרוא, יסתיים תפקידו בעולם. לא אשרוף אותו, כמובן, גם לא אמעך ולא אקמט אותו — אניח אותו אחר כבוד בפח האשפה. ובו ברגע אצא, ללא תהייה, לדרכי החדשה.

אל דאגה, אני לא מנסה לשחק את תפקיד הגבר המחוספס. לא אסתיר את הרגש ולא אנסה לטשטש את האהבה שהיתה. עם זאת, למכתב תהיה צורה קצת משונה, לא ממש סטנדרטית, את זה א?ת בטח היית מבינה. לא יהיה בו שימוש בקלישאות דוגמת "אני מבולבל" או "אני צריך זמן לעצמי", ובטח שלא יתאים אם אכתוב בו ש"זו לא את זה אני". כי זה לא המצב. אני מרגיש שצפוף מאוד במקום שבו אני נמצא, מנותק וכמעט מנוטרל. אני שבוי בעולם של שקרים ומאמין שאת ממשיכה לעקוב מרחוק, בדרכים המיוחדות לך. רק אלוהים יכול להבין את מה שאת עושה, והוא אולי היחיד שיכול גם לספק את התשובה לשאלה: למה?

את יודעת מה הבעיה שלי עכשיו? הבעיה שלי היא שאת חכמה ושיש לך כישרון מדהים, שמאפשר לך לסובב את העולם על האצבע הקטנה. אבל גם לך יש בעיה והיא שאני זוכר הכל, עד הפרט האחרון, ואני לא לבד.

הלוואי שיכולתי לעמוד מולך ולהזכיר לך את הלילה שבו אמרת לי שיש רגעים שהעולם משנה את צורתו המוכרת והרגילה. כשלא הבנתי אותך, הסברת שיש רגעים שבהם עולם המושגים שעליו מושתתים החיים סופג זעזוע. אמרת שיש רגעים שהזעזוע קל ואפשר להמשיך לחיות אחריו, אבל התעקשת וניסית לגרום לי להאמין שיש רגעים שבהם עוצמת הזעזוע חזקה עד כדי כך שהעולם עומד מלכת.

הדברים האלה עדיין מהדהדים לי בראש. היום אני מבין למה התכוונת ומה עמד לנגד עינייך כשדיברת כך. אבל את טועה — זה לא ייגמר כאן. העולם לא יעמוד מלכת והפרשה הזאת לא תיעלם מבלי להותיר סימן.

אם היה אפשר לקלף את הציור מהקיר הייתי מכניס גם אותו למזוודה. יש דברים שפשוט קשה להיפרד מהם. לא שזה היה ציור מעניין במיוחד, אבל כל כך הרבה שנים הוא ליווה אותי, עד שפתאום נראה לי מוזר להמשיך בלעדיו. בכלל, קשה להניח לעבר, אבל אומרים שלפעמים צריך פשוט להמשיך הלאה. אין ספק שהייתי חייב לדלל את תכולת המגירות שלי, למשל. די בטוח שלפחות חצי ממה שיש בתוכן כבר מזמן לא נחוץ לי.

ישבתי בחדר שלי ותהיתי מה לעזאזל חשבתי כשהחלטתי לשמור את הנייד הראשון שלי? כל כך גדול ומגושם. מובן שבזמנו היה לו ערך רגשי, אבל כבר כמה שנים שהפך למעמסה. גם את ארון הבגדים הייתי חייב לדלל. היו בו חולצות ומכנסיים שלא לבשתי שנים, וגם כמה זוגות נעליים שזמנם עבר. היו גם כמה פריטים מכוערים שקיבלתי במתנה ולא לבשתי מעולם.

בשבילי, לעבור לגור לבד היה צעד חשוב ומאתגר. ידעתי שהשלב הזה תוקף בדרך כלל את בני גילי אחרי תקופה ארוכה, שבה הם לא מפסיקים להגיד, "נוח לי בינתיים, ההורים דואגים לכל מה שאני צריך ולא חסרה לי פרטיות." היו גם כאלה שאמרו שאחרי שאעבור לדירה משלי לא ארצה לחזור לבית ההורים לעולם. שמעתי הרבה שטענו כך, וקיוויתי לגלות את זה בעצמי.

הארגזים הלכו ונערמו ליד דלת הכניסה. התרגשתי נורא, כמו לפני הגיוס או לפני נסיעה לחו"ל. אבל בעזיבת הבית יש עוד משהו — ניתוק מגע מהמשפחה. וזה לא היה לי קל בכלל. עדיין לא הבנתי את משמעות הדבר מכיוון שהייתי עסוק ונרגש מהשינוי הצפוי, אבל אז זה קרה. אמא הסתכלה עלי וכל כמה שניסתה, לא הצליחה להסתיר את התרגשותה. היא היתה עצובה. האמת, היה ברור לי שכך יהיה. אני הבן הבכור, ולכן גם עבורה דברים לא יהיו עוד כשם שהיו בעבר. כשתומר הגיע בבוקר המחרת, בשבת, ידעתי שזהו — זה קורה עכשיו. העמסתי על הרכב הענקי שהבאתי במיוחד מהצבא את כל הארגזים והריהוט החדש. את הטלוויזיה, הסטריאו, הגלשנים, הנעליים והבגדים. מסביב לרכב עמדו אמי, אחותי וגם אבי, שהגיע במיוחד. תהיתי אם יבחר להגיע. אחרי הכל, הוא גר במקום אחר והנסיעה לבית אמי בשעה מוקדמת כל כך דרשה ממנו השקעה.

הבוקר הפך את האירוע לקליל, אולי אפילו קליל מדי. אני משוכנע שאילו היתה שעת לילה מאוחרת, הייתי צריך לשכנע את אמא להפסיק לעשות פרצוף עצוב והיא היתה מתעקשת שאלו אינן דמעות שזולגות מעיניה... עלינו לרכב והורי נכנסו בחזרה הביתה. דנה אחותי התמקמה מאחור ותומר שאל אותי אם אני מוכן. "חכה שנייה," אמרתי וזרקתי מבט אחרון על השכונה היחידה שהכרתי מימי. ידעתי שהרגע הזה לא יחזור לעולם. זכרתי את כל הפעמים שאהבתי משהו או מישהו אהבה שלמה, ואחרי שהתרחקנו — האהבה התפוגגה. זכרתי כמה פעמים כאב לי שתקופה הסתיימה. כמה פעמים קיוויתי לא לשכוח ולשמור על קשר לעולם.

זה קרה כשסיימתי את היסודי ואת החטיבה, כשסיימתי תיכון וטירונות. זכרתי במיוחד כמה אהבתי את חברי בקורס הקצינים, ואיך הבטחנו שאחרי כל מה שעברנו יחד נשמור על קשר חם. זה לא קרה. זה לא קורה כמעט אף פעם. בעצם, תומר הוא היחיד שאיתו שמרתי על קשר גם אחרי הקורס, אבל זה לא ממש נחשב, הכרנו עוד קודם. גדלנו יחד באותה השכונה. ידעתי שכשנתחיל לנסוע אשאיר את הילדות שלי מאחורי. ביקשתי להתעכב עוד דקה, יצאתי מהרכב ונעמדתי על המדרכה. סרקתי כל פרט, צילמתי את הנוף בעיני וביקשתי לנצור את הרגע ההוא לעד.

יכול להיות שנסחפתי קצת כי אחרי דקה או שתיים שמעתי את אמי קוראת מהחלון, "נו, מה יהיה? אתה עוד פה? חשבנו שנפטרנו ממך." "אל תשחקי אותה שמחה," עניתי. "את היחידה פה שעצובה." יכולתי להישבע שאני מבחין בעיניים שמציצות אלי מכמה וכמה חלונות של הבתים השכנים. החלטתי לשחרר עקיצה קטנה. "אמא, את יכולה להעביר את המסר: מהיום כל השכנות הזקנות שלך יכולות לישון צהריים במנוחה. מצדי הן יכולות לישון עשרים וארבע שעות ביממה. לא יהיו יותר מסיבות בגינה, ולא ישמעו את המערכת שלי מפציצה. לא ישמעו אותי מגיע הביתה עם מוזיקה באמצע הלילה, ולא יהיו יותר חברים שישבו מתחת לבית עד הבוקר. מהיום — דממה." אמי שלחה אצבע אל שפתיה ועיניה נפערו באלם של מבוכה. יכולתי להישבע שהמחשבה שחלפה באותו רגע בראשה היתה: "אתה מבייש אותי נורא."

כעבור שנייה שמעתי את טובה, השכנה ממול, "אני מחכה לזה כבר שנים, לך כבר! רק תשמור על עצמך, ילד, ותבוא כל שבוע להביא לאמא שלך כביסה." "אל תכניסי לו רעיונות לראש, שמעת אותי?!" הגיבה אמי במהירות. "בשביל זה קניתי לו מכונה חדשה." הייתי חייב לטרוק את הדלת בכוח בפעם האחרונה. ללא ספק סוג של מחאה. טפחתי לתומר על הכתף. "הלאה, אחי — סע!" תחילת הנסיעה היתה מצחיקה. דנה לא הפסיקה לחייך, ואמרה שהתנהגתי בחוצפה כשצעקתי בקולי קולות בשמונה בבוקר. והיא היתה בטוחה שטובה השכנה ממש נעלבה שקראתי לה זקנה. "סגור על ההחלטה שלך?" שאל תומר וצחק. כאילו יכולתי להתחרט. האמת היא שדיברנו על זה לא מעט. הוא חשב שזה מוקדם מדי, אבל אני הרגשתי שזה בדיוק הזמן. הדברים הסתדרו לי טוב. הצורך לעזוב את הבית לא התעורר בי כך פתאום. זה קרה בעקבות תהליך שהתבשל בי לאורך זמן. רציתי שינוי. הייתי בן עשרים וארבע והיה ברור לי שסיימתי את הפרק של עיר הולדתי חיפה. רציתי להתחיל מהתחלה, להכיר עולמות אחרים. בשלב מסוים הטריד אותי שאני מכיר רק דרך חיים אחת. רציתי יותר, הרגשתי שחסרות לי חוויות, רציתי לראות צורות חיים אחרות. אמנם טיילתי בחו"ל לא מעט, אבל אף פעם לא לאורך זמן. רציתי לראות איך מתנהגים בני גילי שתבנית חייהם שונה.

רציתי להכיר כאלה שסיימו את התיכון והמשיכו מיד לאוניברסיטה או למכללה. כאלה שלא חוששים מפיגועים, שלא איבדו חברים, שלא יודעים בכלל מה זה צבא. כאלה שלא חייבים פסיכומטרי ולא מוכרחים לשפר בגרויות ולקרוע ת'תחת במכינה. כאלה שאין להם מושג מה זה המזרח התיכון, מה זה לבנון ומהי רצועת עזה, או סתם כאלה שישאלו אותי אם רכבתי בכל בוקר לבית ספר על גמל. רציתי לבלות תקופה במקום שבו אוכלים כל מה שאפשר, חוגגים חגים מגניבים — איך יכול להיות שאני כבר בן עשרים וארבע ועדיין אין לי תמונה עם סנטה קלאוס, למשל? עניין אותי איך נוהגים בכבישים במקומות אחרים, ואם בכל מקום בעולם שומעים כל הזמן על הרוגים ותאונות דרכים. רציתי לראות מקומות שיש בהם טלפונים סלולריים חדשים ומשוכללים יותר, בערך באותה המידה שבה רציתי לחיות זמן?מה במקום שבו אין סלולריים בכלל. רציתי לצאת לבד לבר, מין קטע כזה, רק אתה והעולם. התביישתי לעשות את זה בחיפה, הרי אנשים מכירים אותי שם.

רציתי להכיר חבר'ה שעושים דברים הזויים, אפילו להכיר כאלה שאצלם אפשר לשטוף את המכונית בצינור מים בלי להרגיש עם זה רע. רציתי מרחק מהעולם המוכר, אבל הייתי קצין בשירות קבע, ולא יכולתי אפילו לחלום על יותר ממעבר לתל אביב הרחוקה. כעבור שעה היינו בתל אביב. כשהגענו לדירה שטפנו, סיידנו, התקנו מנורות, חיברנו מפסקים, תלינו תמונות והרכבנו את מערכות הסטריאו והחשמל. סידרנו את הספות, הרכבנו ארונות, שברנו בטעות כמה כלים והתחלנו להפיח בדירה רוח חיים. דנה הזמינה שתי חברות, ואני קראתי לשני חברים טובים משכבר הימים שגרים לא רחוק מהמרכז. מערכת הסטריאו התחילה לנגן ושיחררה לחלל הבית מוזיקה בקצב מטורף, עד שבשלב מסוים התחילה לשרור שם תחושה של מיני?מסיבה. הייתי באופוריה, שמח ומאושר. בשבע בערב החלה מסכ?ת הפר?דה המתבקשת. קיבלתי מהחברים חיבוקים חמים ומילה טובה על הדירה החתיכה. אחרי שתומר ודנה קמו ונסעו לחיפה, לא יותר משנייה אחרי שהתניעו ונעלמו, הבנתי שנשארתי לבד. חשתי מעין נפילת מתח.

כל כך הרבה זמן ציפיתי למעבר, תיכננתי את ההובלה, ארזתי מזוודות וארגזים. סידרתי הכל בצורה טובה, רק ברגע?שאחרי לא השקעתי מחשבה. והנה הוא כאן: מצאתי את עצמי יושב לבד וסביבי שקט מאיים. דממה. הרגשתי רע. כמו בפעם ההיא בכיתה ד' כשנרדמתי בשיעור מחשבים, וכשהתעוררתי בשתיים בצהריים גיליתי שנעלו אותי בכיתה. אם לא הייתי צורח ומושך את תשומת לבה של המנקה, כנראה הייתי נאלץ לבלות שם את הלילה, וכמו שאני מכיר את ההורים שלי, משטרת ישראל כבר היתה נכנסת לפעולה. ישבתי במרפסת והסתכלתי אל הרחוב. הייתי עצוב. ראיתי אנשים הולכים ממקום למקום, שמעתי מוזיקה בוקעת מחלונות הבתים הסמוכים וחשבתי, כולם סביבי צעירים, כולם שמחים, מאושרים, ואני לבד עם עצמי, לא מכיר אף אחד.

אף פעם לא הייתי לבד, תמיד הייתי מוקף חברים. יש כאלה שיכולים ליהנות משקט, אבל אני אף פעם לא הייתי כזה. שקט גרם לי אי?שקט. בתור ילד שנאתי את ההגדרה המטופשת של שעת הצהריים — "שתיים עד ארבע זה זמן מנוחה". הייתי מרדן, ובדרך כלל שיכנעתי את החברים לבוא למשחק כדורגל במגרש. אני חושב שבגלל זה אבא של תומר תמיד אמר בישיבות הורים שאני פושטק. זו לא שאלה של חינוך, וגם לא סימן לכך שהורי נכשלו. פשוט מין אופי שכזה. אחותי הקטנה דנה היא הדוגמה ההפוכה. אף אחד לא הכריח אותה, ובכל זאת, בשנייה שהיתה מסיימת לאכול ארוחת צהריים, היתה מסתגרת בחדרה ולא יוצאת עד שסיימה את כל שיעורי הבית. זה היה משגע אותי. ניסיתי לגרום לה להפסיק להתנהג בצורה אחראית כל כך. היא לא הקשיבה לי, ולכן מרגע שהיתה נועלת את חדרה, הייתי עסוק במזימות כדי להוציא אותה ממנו. הייתי קושר בובות בחבל ומשלשל אותן מהגג לעבר חלונה, מוריד את ה"שלטר" וגורם להפסקת חשמל, שופך מים בכניסה לחדרה, עושה קולות של חיות ומזיז רהיטים וצועק "רעידת אדמה!" היו אפילו פעמים שניסיתי להיכנס לחדר שלה מחלון המטבח, אבל היא היתה נחושה להמשיך בשלה, ולמרות שהיתה צעירה ממני בחמש שנים, תמיד נזפה בי. כשזה לא עזר היתה מאיימת להתקשר להורים ולספר שאני מפריע לה. גדלתי מאז, והיום אני כבר לא היפראקטיבי כל כך, אבל בכל זאת, שעות השקט הראשונות בדירה היו קשות. הזכרתי לעצמי שהחיים הטובים לא יבואו כך פתאום בשנייה שאתחיל את חיי בעיר הזרה. אז לקחתי נשימה עמוקה, נעלתי נעלי ספורט וירדתי לרחוב לריצה. היה נחמד, הרגשתי כאילו אני רץ במדינה זרה. רצתי ורצתי בערך שעה, ומרוב התלהבות כמעט שלא מצאתי את הדרך חזרה. כשחזרתי לדירה התקשרתי לחברים ולידידות, ובסוף התקשרתי גם הביתה לדווח שהכל מצוין וקרסתי למיטה לשינה ארוכה.