הפרק הראשון של "טקסי דרייבר", סדרת הדרמה השבועית שעלתה אמש (שלישי) ב-yes, מסתיים בסצינה בה חמשת הנהגים יושבים זה לצד זה, בקבוק בירה בידם, רדיו ישן מנגן מוזיקה עצובה, והחבורה חוגגת את יום ההולדת של הרצל בשתיקה רועמת. האווירה מתוחה, אך עדיין מפויסת. הסיטואציה הזויה ומוקצנת, אך עדיין מתקבלת על הדעת. המונית של הרצל תקועה על קיר המשרד, חצי באוויר חצי באדמה, החלון מנופץ והקיר שבור, הכל זכר לאירועים המופרעים שקדמו לאותו יום סוער. פנסי הרכב מאירים את המשרד הקטן, שעות ספורות לאחר שהרצל ניסה לפרוץ לתחנה עם המונית שלו בהתקף קנאה. הרצל (דני שטג), חמום המוח, בסך הכל קינא לזוגתו. הוא חשש שחרא (קובי מרציאנו), ידידו היקר, פלירטט איתה. התפתחה מהומה, אפילו קטטה. הרצל נשך את חרא, ובלהט הרגע היכה את אשתו. היא נופלת ארצה. הצופה מביט על האירועים עם חיוך מהוסס, ומתקשה לשפוט אם מדובר בקומדיה פרועה או בדרמה קורעת לב. כשקשה להחליט, זה סימן טוב. נתפשר על שתיהן.
החבורה המומה. חרא עדיין מזועזע מכך שהרצל, חברו הטוב עלי האדמות, שרף לו את מחסן המשקאות. אביהו (יורם טולדנו), מהמר כפייתי, קלט זה עתה שחבריו ימשכנו את חייהם כדי לחלץ אותו מהחובות. יגאל (יובל סגל), מנהל התחנה, מתקשה להאמין שהחזון שלו קורס. "אם לא הייתם חברים שלי, הייתי סוגר את התחנה", הוא מאיים, אך גם כשנדמה שהכל מתפרק, החברות רק מתעצמת. ככה זה בגיל 40. אין כבר כעס על ההתנהגות הקיצונית, אין טינה לחוסר האחריות, אין בזה טעם, זה מיותר. בין חמשת החברים קיימת אחווה שאין צורך לפרוט אותה למילים.
תחנת "מוניות השכונה" היא רק סיפור המסגרת, אך לא במקרה מדובר בעלילותיהם של נהגי מונית. מדובר במשרה עם ההילה הכי עממית שיש, כזו שזכתה להגדרה הקלישאתית של "בעלי חוכמת רחוב". ואכן, הרצל, חרא, יגאל, אביהו ואלישע כולם פשוטים ואמיתיים, כולם ישירים ואותנטיים, כולם דמויות מהחיים. הן עוצבו באהבה ומוגשות כמו שהן, בטבעיות ובישירות, כמו נהגי מונית, ישר ולעניין.
"מי פנוי?", שואל יגאל הסדרן בסצינת הפתיחה, רק כדי לגלות שכל אחד עסוק בענייניו. "למה אתה לא עונה לי בקשר?", גוער שוב ושוב הסדרן בנהגים הסוררים, על כך שהעזו להתנתק מהמכשיר ששומר עליהם צמודים ומעודכנים. גם הם יודעים שהחיבור ביניהם הוא זה שמגדיר אותם. לכולם בעיות בזוגיות, כמו בכל קבוצת גברים שחבריה מחויבים רק אחד לשני. "אני רווק, נשוי לחבר'ה", מסכם יגאל.
לא ברור אם מדובר באשכנזים או מזרחים, במרכז או בפריפריה, בשנות ה-80 או בשנות האלפיים. התחושה היא על זמנית, על אזורית, על מגדרית. כולם ישראלים ועממיים, עם ניחוח של פעם, של ארץ ישראל הפשוטה והישנה. אין להם ציפיות גדולות מהחיים, הם לא מתיימרים לפילוסופיה מתחכמת, אין להם את החיפוש העצמי הפלצני והמייגע. הם גלויי לב, אך במידה מעוררת אמון. יש להם ישירות וכנות, גם אם הן לעתים במידה מוגזמת. לאט לאט הצופה נכבש.
לא ברור למי מגיעות מירב המחמאות. המשחק מהוקצע, התסריט מדויק, הטקסטים מוקפדים ("ילדים מפרקים משפחות", מתפייט הרצל) אך עדיין טבעיים. האיזון בין הדרמה לקומדיה נעשה במידה הנכונה. האירועים סוחפים ומשעשעים, אך עדיין נותרים אמינים ונוגעים ללב. כשהאווירה הופכת כבדה מדי, מספיקה עווית קטנה מאחד השחקנים כדי לשחרר חיוך. בקושי חצי שעה חולפת מאז פתיחת העונה של "טקסי דרייבר", וכבר הצופה חש שהוא מחובר לכל הדמויות, שבוי בקסמן כאילו העביר איתן חיים שלמים, כאילו גם הוא חלק טבעי מהחבורה. "זה היום הולדת הכי מקסים שהיה לי בחיים", מסכם הרצל, ולנו לא נותרת ברירה אלא להנהן בראש ולהסכים. אכן, משהו פה קסום.