נושאים חמים

מה שלומך, אריק?

אריק איינשטיין רואה פחות טוב, אבל שומע הרבה חרא במוזיקה הישראלית. הוא בעד שירים בפרסומות, אבל לא בסגנון של בועז שרעבי. ראיון מיוחד

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

איציק זיאת, סטודנט לתקשורת בבית הספר "כותרת" באוניברסיטת תל אביב, הצליח במקום שעיתונאים ותיקים ומנוסים ממנו לא הצליחו. הוא השיג ראיון עם אריק איינשטיין, שממעט בדרך כלל להתראיין (ראו מסגרת בעמ' 15). לאחר שנוצר הקשר בין השניים, אריק הסכים לראיון טלפוני. "ביום שני שעבר, בשעה שש בערב, הופיע מספר חסום על צג הטלפון שלי", מתאר זיאת. "כבר ב'הלו' הראשון זיהיתי את הקול. 'מה שלומך, אריק?', שאלתי נרגש למדי. 'אתה יודע, עליות וירידות', הוא ענה".

השיחה הטלפונית בין השניים, אף שמדובר במראיין לא מנוסה, היא כל כך "איינשטיינית", כל כך טבועה בחותם הייחודי והמקסים שלו, שהחלטנו לפרסמה כפי שהיא, בנגיעות עריכה מינימליות בלבד.

מה שלומך, אריק?

"על הכיפאק".

ספר לי קצת איך נראים החיים שלך כיום.

"השאלה שלך מזכירה לי שפעם היה לנו מערכון בלהקת הנח"ל שבו שיחקתי עם עליזה רוזן בהצגה של דן בן אמוץ, וכל אחת מהדמויות היתה כותבת יומן. תמיד הייתי מתחיל ב'קמתי, התלבשתי, התרחצתי'. אותו הדבר אני יכול גם לומר לך. אני קם, משתין, הולך לשתות קפה".

הרבה אנשים סקרנים לגבי העובדה שאתה מסתגר בבית שלך. עד כמה זה נכון?

"מסתגר זו מילה חמורה מדי, אבל זה נכון. תמיד הייתי כזה. אני גם יוצא מהבית. זה קורה, למשל, בכל פעם שאני עובד על תקליט חדש. קשה להגיד שזה 'מכריח' אותי לצאת, כי אני אוהב להקליט. אני עובד על התקליט עם שותף, בדרך כלל עם מוזיקאי אחד, ואני יוצא אליו תמיד כי אצלו נמצאים המכשירים והמערכות, אז בוודאי שאני בקשר עם אנשים. עכשיו, למשל, אני עובד עם גיא בוקאטי, אז אני יוצא אליו כמעט בכל יום. אני חייב לצאת, אם כי לאחרונה זה נהיה קצת יותר מדי. יש משהו בזה שאני מסתגר, אבל זה הרבה פחות דרמטי ממה שעושים מזה".

העיסוק התקשורתי בביתיות שלך מפריע?

"זה מפריע לפעמים, אבל לא זה המוטו של העניין. יש טיפוסים כאלה, ביתיים. אני לא היחיד. אבל 'מסתגר' או דבר כזה? זה חמור וחריף מדי. זה לא זה. יש תקופות בחיים שאתה יוצא בהן יום יום, כשאתה אומר 'מה זה להישאר בבית?' יש אקשן, יציאות. כשאתה צעיר יותר, יש יציאות ועניינים. אבל עם השנים אתה יודע, מזדקנים. הצרה היא שהקלטתי את השיר 'אוהב להיות בבית' ויודעים שאני ביתי, אז הלכו כבר לכיוון הזה שקורי עכביש עוטפים אותי עוד רגע".

נשמע שאתה די מרוצה להיות רחוק מהרעש ומההמולה.

"כן, אני בהחלט מרוצה. בכל התוכניות, ובמיוחד בתוכניות הטלוויזיה, השאלות ששואלים מכניסות אותך לפינות ולמצבים לא נוחים. זה אף פעם לא נראה לי, אבל באופן עקרוני אני מתראיין בכל פעם שיוצא תקליט והולך לקול ישראל, לגלי צה"ל ולעיתונים. אני לא נמנע מזה באופן עקרוני, אבל אני מכיר עוד אמנים כמוני, שלא אוהבים להימצא בתוכניות אירוח ולהתרוצץ. יש תחושה שאתה נמצא בידיים של התקשורת והמראיינים, אתה לא אדון לעצמך ולא במצב הזה שאנחנו נמצאים עכשיו, שאני נינוח ויכול להגיד לך מה שאני רוצה או לא רוצה.

"שמע, כשאני יוצא ויש טלוויזיה ומצלמות, נוצרת מעין מבוכה. אני לא אוהב לדבר על עצמי, בעיקר לא אחרי שדיברתי על עצמי כל כך הרבה במהלך השנים. זה היה לי לזרא. פיטפטתי אפילו יותר מדי לדעתי. צר לי לאכזב, אבל אני די נורמלי".

אבל עצם ההסתגרות מושכת התעניינות של התקשורת.

"אני לא מרגיש שיש לי בעיה כשאני לא לוקח חלק בחגיגות תקשורתיות. אני מרגיש שהבעיה לא אצלי, היא אצלם. אני לא יודע איך זה בארצות אחרות, אבל נראה לי שאנחנו אלופי העולם בענייני סטוצים. בישראל מעניין יותר מה שמסביב לעניין ולא העניין עצמו. הרכילות וכל מה שמסביב הופך להיות במקום הראשון".

אריק איינשטיין על עטיפת פוזי (סריקה , אלונה איינשטיין, מתוך עטיפת התקליט)
"הרכילות במקום הראשון". אריק איינשטיין על עטיפת "פוזי" (סריקה)

"להגיד שאני ביישן זה פשטני"

אריק איינשטיין מודע לעובדה שלו היה בוחר לקיים מופע חד־פעמי, כל הכרטיסים היו אוזלים בתוך שעות בודדות, אבל הוא בשלו. הפעם האחרונה שבה עמד על במה היתה בשנת 1981, והניסיונות להוציא אותו לאור הזרקורים נחלו כישלון פעם אחר פעם. לפני קצת יותר משנה הוא חגג את יום הולדתו ה־70, וב"ישראל היום" בחרו לערוך לו מחווה בצורת הופעת ענק בפארק הירקון שבה ביצעו אמנים ישראלים את שיריו. הוא העדיף, באופן לא מפתיע, להישאר בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים.

"אני לא בנוי לעולם הזה של ההופעות, יש טיפוסים כאלה. להגיד שאני ביישן זה קצת פשטני, אבל זה כנראה משהו כזה. זה מביך אותי כשהדברים מתנפחים וזה נהיה גדול. הופעות זה הרבה מהומה. עשיתי את זה עד גיל 40 ומשהו והיה לי קשה, הרגשתי לא נוח על הבמה. אני מובך כשהאורות עלי, זה מכניס אותי ללחץ, אז למה אני צריך לסבול ולשתות כל מיני קוניאקים בשביל לקבל מרץ? בגיל 40 ומשהו החלטתי שזה רע מאוד להמשיך לעשות דבר שקשה לך איתו. ולפני שתשאל אותי אם זה חסר לי, אני יכול לומר לך שזה לא חסר לי. בכלל לא, להפך. מהרגע שהחלטתי לעשות את זה הוקל לי מאוד. כשמצלמים משהו בלי קשר עם הקהל ובלי האורות המביכים, אין לי בעיה".

אחד הפרויקטים המצולמים האחרונים של איינשטיין, ללא האורות והרעש, היה קלטת הילדים "כמו גדולים" שצילם בתחילת שנות ה־90 יחד עם מוני מושונוב וצבי שיסל. גם אני גדלתי על הקלטת הזו, שהספיקה להישחק מרוב הרצות בווידיאו. "זה נעים לשמוע שראית את זה, איזה כיף. מוני, שיסל ואני מאוד אוהבים את זה. בן כמה אתה?", הוא שואל.

עוד רגע 24.

"אה... אז אתה באמת צעיר. גם הבן שלי היה בקלטת, היום הוא בן 28. בשיר 'יש לי אח קטן', הילד הקטן הזה הוא הבן של מוני, מיכאל מושונוב, שהוא היום שחקן ידוע. ראית את 'כבלים'?"

כן.

"עוד מעט זה יוצא בדי.וי.די, אז הקלטנו פגישה בינינו, דיברנו וסיפרנו על עצמנו. לי זה היה לא קל, אבל זה היה על הכיפאק. צחקנו ודיברנו על עצמנו וזה יהיה עוד חודש־חודשיים בחנויות. כל הילדים שלנו משתתפים שם. אבל אתה בן 24! הילדים שהשתתפו שם כבר בני 28-27. חלקם כבר נשואים...".

תמיד סיקרן אותי לדעת למה אחרי כל כך הרבה שנים של היעדרות מהמסך בחרת לפנות דווקא לילדים.

"כי ילדים הם מתוקים ורציתי לשיר להם. עבדתי עם יוני רכטר על השירים האלה והתייחסנו לזה נורא ברצינות. לא עשינו שירים מתיילדים, השירים היו בגובה העיניים, כמו 'מה עושות האיילות' ו'אדון שוקו'. שמע, זה כיף אדיר ילדים, הם תמימים כאלה. ואני בכלל, יש לי רומן גדול עם ילדים. יש לי ארבעה ילדים, 18 נכדים ונכדות ועכשיו יש לי גם שני נינים, תאר לך. אתה מבין עם מי אתה מדבר פה?"

פסטיבל הפסנתר יוני רכטר (יח"צ , אריאל בשור)
עבודה רצינית על שירי ילדים. יוני רכטר (צילום: יח"צ)

"מה שיוצא יוצא"

על שני הפרויקטים האחרונים שלו עבד איינשטיין עם מוסיקאים שונים וצעירים. העבודה עם פיטר רוט הולידה את האלבום "רגעים", שיצא ב־2006, והעבודה עם גיא בוקאטי הולידה ב־2007 את "כל הטוב שבעולם". אפילו האזנה חטופה לשירים האחרונים מגלה שהם מקרינים הרבה יותר רוגע. אין כאן השתובבות, יש בהם משהו מלטף ושקט. אף שמדובר באיינשטיין, שזוכה להערצה גדולה ברחוב הישראלי, שני האלבומים האלה לא נחלו הצלחה מסחרית גדולה.

האלבומים האחרונים שלך משופעים בשירים שקטים. יש סיבה לבחירה הזו?

"אני פשוט לא רוצה לעשות רעש לשכנים", הוא צוחק. "מה שיוצא יוצא, אבל אני מקבל את מה שאתה אומר ואני יכול להבין. יושבים וזורמים, מתגלגלים עם מה שקורה לנו. כנראה השירים השקטים האלה תופסים חלק גדול יותר, אבל זו לא החלטה מראש לעשות את זה. גם בימים האלה אנחנו עושים כמה דברים חדשים. אני מוציא עכשיו אוסף של שירים שעשיתי עם יצחק קלפטר. בנוסף לזה יש תקליט עם שלושה או ארבעה שירים חדשים, שניים של גיא בוקאטי ואחד שעשינו עם יצחק קלפטר ועם יענקל'ה רוטבליט. זה נקרא 'תקליט בונוס'. אבל שוב, השירים שם שקטים. יכול להיות שיש לי איזו בעיה. זה ייצא בערך בעוד חודש־חודשיים. אני מאוד אוהב את האוסף הזה. יצחק הוא בעיניי משהו מיוחד במינו, גם כיוצר וגם כגיטריסט, הוא פשוט משהו אדיר. אני חולה על הנגינה שלו, ממש יש בו ניצוץ של גאונות בבחור הזה, מבלי לגרוע כמובן מאחרים שעבדתי איתם".

איזו מוזיקה אתה שומע?

"אפשר להגיד שאני שומע את כל סוגי המוזיקה, כמובן גם מוזיקה ישראלית".

ומה דעתך על המוזיקה שיש היום ברדיו?

"שיש פה שפע. יש פה הרבה מאוד", אומר איינשטיין ואז מיד מתקן את עצמו, "טוב, 'הרבה מאוד' זה ביטוי יחסי, אבל יש פה הרבה יוצרים ויוצרות מוכשרים מאוד, כמו גם זמרים וזמרות. כמובן שיש גם המון חרא, ולצערי זה מקבל ביטוי קצת גדול יותר בתקשורת מאשר הדברים האיכותיים והטובים יותר. אבל זו ארץ ששרה וכותבת, זה ממש תענוג. בגלל השנתון שלי אני הייתי חלק מהחיתולים של העסק הזה, וכשאתה רואה איך זה התפתח וגדל, במובן הטוב של המילה, זה נהדר. בזמן האחרון גם החלק הנשי הולך וגדל במוסיקה, זה ממש כיף גדול".

אתה יודע שמכנים אותך "ארץ ישראל האמיתית" ומשייכים אותך לדור המייסדים של המוזיקה בארץ?

"זה לא ממש אומר משהו. תארים ודברים כאלה - זה לא ענייני בעיניי. 'דור המייסדים'... נו... זו התפתחות, כי כל דור שומע את הדורות שלפניו, לומד ומפתח. אבל להגיד 'האמיתית'? לא יודע. זה משהו טוב, כן? אז זה בסדר. אם זה קומפלימנט אז זה טוב... עברתי פשוט את השלבים של המוסיקה שהיתה בארץ באותה התקופה. שלישיית גשר הירקון, לדוגמה. שרנו את המוזיקה ששמענו מסביבנו ואת מה שכתבו לנו. עדיין לא היינו יוצרים, לא כתבנו ולא היתה לנו שליטה על החומר, היינו מקבלים דברים מוכנים יותר".

יש מי שטוענים שהמוזיקה בארץ הפכה לממוסחרת.

"זה אולי חלון הראווה, אבל זה לא ככה. יש פה יוצרים. קח לדוגמה את שלום חנוך. הוא לא דומה לשום דבר שהיה לפניו. הוא יוצר שחידש ומחדש. אני מבין שמדברים על הסינתטיות, אבל לדעתי לא כל מה שאנחנו שומעים ברדיו שטוח עם טקסטים עלובים. התמונה העיקרית היא שלום חנוך, מאיר אריאל ואנשים שיצרו ויוצרים דברים חדשים והם ברמה גבוהה מאוד".

וכשאתה רואה את השירים שלהם מופקעים לטובת פרסומות בטלוויזיה, מה אתה חושב?

"אם זה נעשה בטעם, זה לא פשע כשלוקחים יצירה מוכרת ושמים אותה בפרסומת. השאלה היא המינון ואיזה שיר. ראית, למשל, את החיקוי של מתי כספי ושל בועז שרעבי ב'ארץ נהדרת'? אני מאוד מעריך אותם ואוהב אותם, אבל זה באמת היה קצת לא נעים. כשאתה לוקח שירים שהם נכסי צאן ברזל, כמו 'לתת' ו'לא ידעתי שתלכי ממני', אז זה טיפה צורם. אבל השאלה היא איך זה נעשה. אם זה שיר שבמקור אומר משהו ולוקחים אותו לפרסומת לריבה או לקוטג', אז יש פה טעם לפגם. בזמנו נעמי שמר אמרה שכשלוקחים שיר שלה לפרסומת, הוא נתפס כשיר טוב. לא היתה לה התנגדות למרות שכולם ציפו ממנה שתגיד 'לא לגעת בדברים האלה!'. יוני רכטר, לדוגמה, נמנע מלתת שירים שלו לפרסומת. הוא שומר על השירים שלו בקנאות וזה מקסים בעיניי. אני מאוד מעריך אותו על כך ובכלל".

יש מישהו שהשפיע עליך במהלך הקריירה?

"כולם, בוודאי. זו הרי עבודה משותפת, תמיד התקליט הוא תינוק משותף. אנחנו מפרים אחד את השני ללא ספק. בלי השותפים שלי לא הייתי מגיע לשום דבר. אתה סופג ולומד, ואני מקווה שזה הדדי. מדובר בתקופות ארוכות, כי אני שומר על קשר ארוך יותר, אז ברור שיש השפעה ושנינו לומדים אחד מהשני".

בועז שרעבי בפרסומת לביטוח ישיר (יח"צ , דפנה גזית)
חבל שמתייחסים ככה לנכס צאן ברזל. בועז שרעבי בפרסומת לביטוח ישיר (צילום: יח"צ)

"הספורט זה החיים שלי"

בחגיגות ה־60 למדינה עלה שמו של איינשטיין לכותרות בהקשר של פרס ישראל. הציבור רצה לראות אותו מקבל את הפרס בטקס החגיגי והאינטרנט התמלא דעות, עצומות ופרסומים מתוקשרים. זה לא מצא חן בעיניו. "אני לא בנוי לדברים האלה", הוא מנסה להצטדק. "אני בטוח שאני לא היחיד שחושב ככה. הפרס היחיד שאתה מקבל הוא ההערכה למה שאתה עושה, ואת זה קיבלתי מעל ומעבר. זה לא צריך להתבטא בטקסים קרים".

גם כשהמדינה רוצה לתת לך את הכבוד הראוי?

"זה המדינה? זה קשקוש... להפתעתי אני מרגיש במיעוט. התואר הזה חשוב? אני מרגיש שהקהל כבר נתן לי את כל הפרסים שבעולם. בעיניי פרסים זה משהו מלאכותי. תמיד היתה לי אלרגיה לטקסים ולתארים, אבל זה לא רק בישראל ככה, זה בכל העולם, נותנים תואר 'סר' ותואר 'שמר'. זה בעיניי שטויות, זה לא עושה לי שום דבר ואני לא מוכן לקחת חלק בדבר מלאכותי שבו ועדה קובעת למי מגיע ולמי לא".

במשך 71 שנותיו שמר איינשטיין אמונים לעיר שבה נולד, תל אביב. הוא תמיד היה חלק מהנוף שלה.

תל אביב השתנתה לטובה או לרעה?

"גם וגם. לקדמה יש פנים לכאן ולכאן. מצד אחד הקדמה זה דבר נהדר, ברפואה, במדע ובמוסיקה. מצד שני, יש לזה הרבה מינוסים. בכלל, כל דור אוהב לדבר על הדור שלפניו, 'פעם היה, אח, פעם היה', אפשר לחשוב".

זה לא סוד שהאהבה השנייה שלך חוץ ממוזיקה היא הפועל תל אביב.

"ספורט בכלל. הייתי אלוף ישראל בקפיצה לגובה בשנת 1956. הספורט זה החיים שלי, והייתי גם כדורסלן בנוער של הפועל תל אביב".

מתי הבנת שאתה מחובר בדם לספורט?

"מאז שאני זוכר את עצמי, מאז שהייתי ילד קטן. להסביר את זה אני לא יודע, אבל זה מסעיר אותי. זו מחלה כזאת, אבל מחלה טובה".

אתה עוקב אחרי הקבוצה הבוגרת של הפועל?

"בטח, איזו שאלה?"

יש סיכוי שתיקחו אליפות?

"אני לא חושב, אבל אני סתם נהנה מהקבוצה, חוץ מאתמול, שהיה אחד מהימים האיומים האלה...", הוא אומר ומתייחס לאכזבתו מהמשחק של יום שני שעבר. "אליפות? משום מה, למרות שזו המטרה העיקרית, זה נראה לי משני. כזו קבוצה לא היתה להפועל תל אביב הרבה שנים, זו קבוצה יוצאת מן הכלל שמבקיעה הרבה שערים. בעבר הפועל תל אביב היתה קבוצה הגנתית עם בלמים גבוהים".

איך זה להיות בן 71?

"זה מכובד, הא? תגיע לזה, אז אולי תבין יותר טוב. מכיר את המסעדה של גמליאל בכרם התימנים? גמליאל כבר מבוגר היום. הוא אומר 'מה שהיה רחוק נהיה קרוב', אתה יודע, קרוב לסגור עניינים. לגיל 71 יש פלוסים ומינוסים. היחס שלי לגיל שלי הוא די מעורב. מצד אחד אני מרגיש שרוב החיים כבר עברו, אבל מצד שני יש סוג של שקט, השלמה ומשפחה. אבל אני מעדיף לא לדבר על הנושא הזה", הוא אומר וצוחק. "בקיצור, הייתי הופך את הספרות. במקום 71 הייתי הולך על 17. זה נראה לי חזק יותר. מגיל צעיר תמיד הייתי הצעיר ביותר בסביבה שלי, גם בבית הספר וגם בצבא, ופתאום עכשיו נהייתי הכי מבוגר".

ואיך אתה מרגיש פיזית?

"לא כל כך טוב. יש לי בעיות חזקות בעיניים, אבל אין מה לעשות, צריך לשמור על הקיים. הפגיעה היא בעצב של הראייה. גם עברתי כמה ניתוחים ואיכשהו אני מסתדר. אני רואה פחות מבעבר, אבל לא נרחיב על זה את הדיבור. נקווה לטוב".

מה אתה מאחל לעצמך?

"בעיקר בריאות ושקט. אני צריך להשתדל להיות רגוע. האויב הכי גדול שלנו הוא העצבים".

ואז הגיעו מילות הסיום. "על הכיפאק, חביבי", חתם אריק את השיחה בנונשלנטיות, סוג של רמיזה שכמו אצל פסיכולוג, נגמר לנו הזמן. בכל זאת שאלתי עוד שאלה.

אם הראיון הזה יהיה מוצלח יש מצב שהוא יתפרסם בעיתון. זה בסדר מבחינתך?

"כן, כן. אין לי בעיה".

*סייע בהכנת הכתבה: יובל אברמוביץ'