ארצי שלי

(מתוך הסרט "עננים על הדרך", בימוי: ירון שילון)

ירון שילון עובד עם שלמה ארצי כבר שנים על הכל: קליפים, מאחורי הקלעים וגם ליווי דוקומנטרי. למעשה, נראה שכל חייו של שילון הובילו אותו לרגע שבו הוא יהיה הראש האמנותי שבצד האמן הישראלי מכולם – מהאגדה שאביו, יגאל שילון (כן, ה-יגאל שילון) הקליט את שיריו הראשונים של ארצי אי שם בשנות ה-60, דרך האזנה מכוננת בגיל בר מצווה ל"ירח" ועד ההופעות המדהימות בפסטיבל ערד והעבודה של אחיו, אייל, עם ארצי. אבל אחרי כל הזמן הזה, היה רגע אחד שבו שילון הבין שהוא באמת "בפנים", סמוך על אוזנו של ארצי ובאופן רשמי אחד האנשים החשובים בסביבתו המצומצמת למדי. באופן אירוני, זה קרה דווקא ברגע שבו שילון החליט לעשות את ההפך ממה שארצי ביקש ממנו:

"כשעבדנו על הדי.וי.די של ההופעה בזאפה, צילמתי ביצוע קורע לב ל'לילה לא שקט'", מספר שילון. "לשלמה היה שם איזה גלינג לא נכון על הגיטרה, אז הוא אמר לי 'תעיף את השיר הזה'. אמרתי לו 'בסדר' ובאמת התכוונתי להעיף את זה, אבל אז עשיתי עוד צפייה והחלטתי שאני רוצה להשאיר את זה. זה לא היה משהו רציונלי, אבל ככה החלטתי. הזמנו אותו למאסטרינג, השלב הבלתי הפיך שבו כבר מחברים את הווידיאו למוזיקה. לאחר מכן אמרתי לטכנאי מאסטרינג שיש שיר אחד ששלמה לא אוהב ולכן אני מבקש ממנו, אם הוא יכול, 'לדלג' עליו. אבל אז, כשאני בחדר העריכה, פתאום מתקשרים להגיד לי ששלמה מגיע, ומה שמו לו לראות? את 'לילה לא שקט' דווקא".

"נאמר לי ששלמה אמר 'תודה רבה' והלך הביתה. לא דיברנו על זה לאחר מכן, והדי.וי.די יצא עם השיר הזה. זה אומר שהרגשתי שאני מספיק בתוך זה ושזה שלי – מוצר שכתוב עליו שלמה ארצי, אבל הוא שלי".

"'אהבתי את זה', זו היתה התשובה. אמרתי לו, 'אז דפקת אקורד לא נכון בגיטרה, אז מה? זה משנה? נתת לי את המנדט לעשות את הדי.וי.די הזה'. אגב, זה היה די.וי.די שאף אחד לא ביקש אותו ואף אחד לא היה צריך אותו. הרי חודש לפני זה יצא די.וי.די של שלמה ושלום חנוך" .

"אבל הבן אדם שואל אותך שאלה, אז לא תשקר לו 'זה נשאר כי נגמר הזמן בחדר העריכה והייתי צריך ללכת הביתה ואז זה נשאר'. לא, הכנסתי את זה כי אהבתי את זה, באותה מידה שלא הכנסתי את 'צוותא' ואת 'אהבתיה' כי לא אהבתי אותם".

"אני לא יודע, אבל העובדה שאפשר להגיד לו את זה היא הדבר המגניב בו, כי אתה יכול לצמוח ולעבוד מולו. מובן ששלמה אומר לי הרבה פעמים שאני לא צודק, אבל אם אתה מקיים דיון עם הבן אדם, אפשר להגיע למשהו. צילמתי אותו כשהוא הגיע לעשות כיתת-אמן בבית ספר רימון, והוא סיפר שם שבחברת התקליטים אמרו לו להוציא את 'גבר הולך לאיבוד' מהתקליט. אז הוא אמר להם 'בסדר' והשאיר אותו. אז גם אם לא ניסיתי לחקות אותו, עדיין אמרתי לעצמי שהסרט הוא יצירה שלי, ולכן אני צריך לתמוך בה ולעשות אותה מספיק טוב כדי שהיא תצדיק את עצמה, ולא לעשות חרא עבודה ולהגיד 'אני אוהב את זה' כמו ילד".

הגישה הזו הוציאה לדרך את שילון (32), מהבמאים התיעודיים המוערכים בישראל, שגם מביים בקביעות מערכונים ל"ארץ נהדרת", והוא התלווה אל ארצי ולהקתו בסיבוב הופעות בארצות הברית. את המסע הזה תיעד שילון ב"עננים על הדרך", סרט תעודה מוזיקלי יוצא דופן שהקרנת הבכורה שלו תתקיים בסינמטק במסגרת פסטיבל דוק אביב ב-15 במאי. שילון מצליח לנווט בשלום בין המחויבות שלו למצלמה, לתיעוד ולסיפור ובין אהבתו העצומה לארצי, שבאה לידי ביטוי אפילו במהלך הראיון, בשעה שהוא משלים את מילות השירים במהלך צפייה בסרט על מחשבי העריכה.

התוצאה של השילוב הזה היא כמה סצינות משמיטות לסת, ובהן הרגע שבו שילון וארצי מהלכים בניו יורק בשש בבוקר. השניים קרועים מג'ט לג, ואז ארצי מתחיל לפתע לספר על סבו, שנטש את אשתו ואת אביו של ארצי כדי לחיות בתפוח הגדול עד שהתעוור, או הרגע שבו נשכב ארצי על ספה, מעורפל מאדרנלין של הופעה, ומספר על הקהל שמגיע אליו בחלומות ומקפיץ לו את הגוף.

"כשאנחנו יוצאים לאירוע כזה, אנחנו אף פעם לא יודעים מה אנחנו רוצים לעשות", מסביר שילון. "הייתי באיזה משבר בעשייה, ואז ראיתי סרט על הדג נחש שעשה חבר שלי, רועי פלורנטין. לא הכרתי את הלהקה, אבל מצאתי את עצמי צופה בסרט בהנאה רבה, כי האנשים מעניינים ומעניין לחדור אליהם. אז יכולנו לעשות סרט מסע מנקודה A לנקודה B, ניו יורק - סן פרנסיסקו, וזה היה מספיק – הצצה, מעניינת ומרתקת, ושום דבר יותר מזה. אבל הרגע הזה שבו ארצי סיפר לי את הסיפור על סבא שלו, שנשמע כמו מעשייה של בשביס זינגר, היה פנייה חדה שמאלה מבחינתי. אלה רגעים שאתה מצלם ואתה לא מאמין שאתה מצלם אותם, אבל אתה יודע שאתה צריך להמשיך כי אין מה לעשות נגד זה. אז אתה מגלה שאתה לא צריך לשאול את שלמה ארצי למה הוא התכוון כשהוא כתב את 'שינויי מזג האוויר', כי שמעתי את זה כבר וגם אתה שמעת את זה. זו שאלה לגיטימית מבחינה אמנותית, אבל כשאתה שומע את הסיפור של הסבא, אתה מתחיל להרכיב סיפור אחר. זה נשמע הזוי, אבל אתה מבין שזה קרה באמת".

"בוודאי. לא תכננו לנסוע לכלא אלקטרז בסן פרנסיסקו ושיהיה לי משם חומר גלם של ארבע שעות שארצי לא מדבר בהן, כי הוא תפס קטע עם עצמו. אחרי זה חזרנו לישראל ושאלתי אותו מה קרה, ואז נולד הקטע הבא".

בשלב הזה שולף שילון במיומנות של וורקוהוליק אמיתי (ירושה גנטית מאביו, שהפך את ימי העבודה בשבת באולפני הרצליה למיתולוגיה) את אחד מאלפי האימג'ים השזורים ב-70 דקות הסרט, שבו מבקר ארצי בכלא המפורסם ולא מוציא מילה. שותפו של שילון לעריכה, אמיר טל (שזוכה לקרדיט רב בסרט בזכות התמודדות בלתי אפשרית עם חומרי גלם של עשרות שעות; "הוא חשב לדפוק לעצמו כדור בראש", מודה שילון) צפה בקטעים האלה בישראל, ואז הגה את הקונספט שארצי יקריין על גבי הצילומים מה קרה באלקטרז. וכך, על רקע האות של "עוד לא שבת", חושף ארצי כי אלקטרז נחרת בזיכרונו בעקבות צפייה בסרט "איש הציפורים מאלקטרז", המבוסס על סיפורו של רוצח שהפך בכלא למומחה ציפורים. "זה סרט מרגש ומלא עצב, אך גם מלא תקווה", אומר ארצי, ובכך האיש שמתראיין בקביעות במשך שנים ושדעתו היא עמוד ראשון בכל עיתון מצליח להתגלות שוב כמי שהולם את הקלישאה "כפי שלא נראה מעולם".

"למדתי משלמה משהו שעלה לי בדם - כשאתה מתחיל לעבוד איתו, תדבר על הכל, אל תשאיר משהו שלא דיברת עליו", מבאר שילון את תהליך העבודה. "אם עושים עכשיו קטע ואתה לא אוהב אותו ושלמה נורא אוהב אותו, אז הנטייה הטבעית היא לומר לעצמך – 'זה שלמה ארצי והוא אוהב את זה'. אבל מה שצריך לעשות זה להגיד לו 'אני לא אוהב את זה', ואז מתחיל דיון ומתחילים לפתח את הרעיון. בקטע הזה, למשל, אתה קולט שרצית להעביר איך שלמה האדם מתנהג רק מדיבור".

"כי אני לא דברן טבעי. תיקח אותי לפני ארבע שנים, בסוף הייתי מדבר אחרי שהיו חוצבים וחוצבים אותי. אבל בשנייה שאתה מתחיל לדבר אתה נפתח ומתקדם. אם אתה לא נפתח, אתה תישאר באותו מקום וזה הדבר השנוא עליי ביותר עלי אדמות. קח דוגמה: ערכנו קליפ של השיר 'איסלנד' ונתקענו בלי חומר. יש שם שורה 'חלמת עליי בלילה שהבאתי לך פרחים' ולכן בדיוק כמו ילד שעושה דברים כדי לטעות, שמתי שם שוט של פרחים. זה ההפך מלהיות הילד שמצייר ציור מכוער וההורים אומרים לו 'איזה ציור יפה'. מה שקרה הוא שאמרו לך בצורה מוחלטת 'תתקדם הלאה', וזה אחד הדברים החשובים ביצירה".

"קודם כל, זה בדרך כלל מה שקורה לרוב האמנים כשהם נהיים מי שהם – מה אתה רוצה, שספרינגסטין יעשה היפ הופ? אין לו מה לחפש במגרש הזה. אז אתה יכול לעשות נגיעות אלקטרוניות בשיר, אבל רבאק, זה הבן אדם. אני רוצה לשמוע תקליט של שלמה ארצי, לא שלמה ארצי עושה אפרת גוש, וזו סתם דוגמה כי אני אוהב אותה".

"לא, כי אני חושב שבתוך השירים שלו ארצי כן מתקדם. בתור אחד שמקשיב לטקסטים, אני יכול להגיד שארצי כבר לא יכתוב היום את 'אחרי הכל את שיר'. אף בן אדם שפוי היה רוצה לכתוב שוב את 'אחרי הכל את שיר', כי מה יש להגיד בזה – הרי כבר אמרת את זה. נכון שעולם האסוציאציות שלו ומי שהוא נשארו אותו דבר, אם כי הוא מתבגר עם השנים וב'שפויים' הוא כתב תקליט הרבה יותר פשוט מבחינת טקסט, הרבה פחות דרמה. נראה לי שקשה אחרי כל כך הרבה שנים לשמור את אותה דרמה אם היא לא אמיתית".

"בבית, אחרי יום שלם של עריכות, זה קצת קשה, אבל יש שירים של ארצי שאם אשמע אותם ברדיו, בחיים לא אעביר תחנה". לאחר המשפט הזה שילון שוב שולף במהרה כמה שניות מהסרט, על רקע ביצוע של "נבראתי לך". ברקע, הוא מספר שוב את ההיסטוריה הפרטית שלו עם שלמה ארצי, מאותה קסטה של "ירח" וההופעה בפסטיבל ערד. "מבחינתי, כשהם עולים לבמה, אני חוזר להיות ילד בן 12", הוא מקריין. "בשביל 1,000 דולר הייתי מחליף את המצלמה בגיטרה", הוא חותך בפראפרזה על המשפט מהשיר "לאן לאן לאן", שבו ארצי מצהיר שהיה שם 1,000 דולר בשביל כוס קפה עם האישה עליה נכתב השיר. הוא, את כוס הקפה שלו כבר קיבל.

"יש בזה משהו. העניין הוא שכשאתה רואה אותם על הבמה, אתה שואל את עצמך למה אני יודע לצלם ולא לנגן. אולי בגלל שאני עושה אמנות אחרת וכל אמן רוצה לדעת לעשות משהו אחר, אבל פה זו אמת לאמיתה".

"בעקבות השנים שאני מצלם חזרות גיליתי שלפעמים לא צריך את זה, אבל זה חלק מהעניין. בסרט קודם שעשיתי, על החזרות למופע 'שפויים', הסרט כבר הושלם ואף שודר, אבל במשך חצי שנה לאחר מכן הגעתי לחדר עריכה והמשכתי לעבוד עליו כי הרגשתי שלא מיציתי שם משהו. הדבר שלא מיציתי היה על שיר שנורא אהבתי, שיצא ב'שפויים', שארצי עבד עליו שנים בחזרות אבל ביצע בהופעות רק פעם אחת. כשעשיתי סרט אחר הכנסתי את הקטע ההוא. זה לא היה קשור לעניין, אבל זה היה בשביל הנפש שלי, כי אני לא מכיר עבודה שנעשית בלי לאהוב את הדבר שאתה עושה. זה נשמע פלצני או ילדותי, אבל אחרת – בשביל מה אתה עושה את זה? אני שונא לוותר, אפילו שאתה במלחמה פנימית כי אתה רוצה ללכת הביתה בגלל שיש לך חברה שויש לך כלב שאתה רוצה לטפל בו ובגלל שעדיף לשבת בבית קפה".

"עברתי גם שינוי, אני איש ביתי יותר ויש לי גבולות. זה דבר שתרם לי לעבודה, כי ככה אתה מגיע נכון יותר לחדר העריכה. מצד אחר, אני לא מכיר לעבוד בחצי כוח. לא סובל את זה".

גישת כל המנועים קדימה שהפעיל שילון בסרט מגיעה לשיאה בשני רגעים עוצמתיים במיוחד. בראשון שבהם, מספר ארצי על הסיוט שלו – הלהקה לא מנגנת את השיר שביקש, הקהל לא מגיב והוא נתקל במדרגות מלאות מסמרים שמובילות לבמה. הרגע השני קשור דווקא בלהקה, שסוף כל סוף זוכה לתיעוד הראוי ללהקה שמלווה את ארצי מזה שנים. הקטע המסוים הזה מספר באופן חם אך לא קיטשי על הקשר המרתק בין המתופף הוותיק מאיר ישראל לבתו, שמתלווה למסעם של ארצי וישראל.

שני הרגעים הללו הם קטעים אישיים להפליא, המצליחים להעביר במצלמה הסופגת של שילון הומניזם טהור, בדיוק כמו שסרט דוקו-מוזיקה צריך לעשות. "אנחנו מדברים פה על אישי ואמנות, לא מדברים על המכניקה של ההוא אמר לי ככה או אחרת", מסביר שילון. "זה לא סרט צהוב. אבא שלי עשה סרט על אייל גולן, שכבר מהשם שלו, 'שמועות', אתה מבין שיש לו מטרה מסוימת מאוד. זה מוצר בן זונה, אבל אני לא חיפשתי דבר כזה".

"בן אדם שכתב את 'בגרמניה לפני המלחמה', 'גבר הולך לאיבוד', 'אף פעם לא תדעי', ו'ירח' עם השורה 'הנמוך עם הטוקסידו', לא מפחד מסוג כזה של חשיפה. תראה, לא תשמע מה הוא אמר לחברה שלו היום בבוקר וזה לא מעניין אותי. אבל דרך הסרט, אתה מצליח להבין מה זה אומר 'רוב הזמן את אשתי', אפילו שזה לא הסיפור אחד לאחד. סתם לעשות קליפ של שירים עם מצלמות רחף, לא מעניין אותי. מה שמניע אותי זה להיות שם".

"מה זאת אומרת? למצוא את הדיבור שלו, למצוא את האמנות שלו. אני לא מכיר צייר שבאיזשהו שלב רוצה להפסיק לצייר. הוא אולי עובר תקופות אחרי שהוא ממצה את עצמו, אבל היוצר רוצה לעשות, כל הזמן, ולא תמיד אתה פוגע – אבל אם לא תפגע פעם אחת, ומזה תתבאס ותלך אחורה – לך הביתה".

"בארץ, בסוגו ובמה שהוא עושה – כן. כל האמנים מקדישים את עצמם, אבל הוא באמת כל כך טוטאלי בעבודה ולא יוותר על כלום כי אין זמן".

"בוודאי. אבל אז אתה שואל את עצמך – האם אתה כועס על הבן אדם או שאתה בעצם כועס עליו כדי להגן על עצמך? לאן תתקדם מכאן? תשאל אותי אם אני כועס על מולי שגב שמוריד לי 3 בדיחות במערכון? לא, כי אם זה תרם למערכון, אז זה לא אישי – זה לא שהוא חושב שאתה במאי לא טוב. אז כותבים עשרות בדיחות ואחת התפספסה".

"אם הייתי יודע לנגן, הייתי מאושר עוד קצת , אבל היו פעמים שהוא השמיע לי טקסטים שכתב, וזה כיף כי אתה רואה את התהליך של הבן אדם. מה הייתי רוצה לעשות איתו? פשוט להמשיך לעשות איתו".