"אנחנו לא רוצים לדעת מה אנחנו עושים, הרבה יותר טוב לא לדעת ופשוט לעשות", אמר האמן גילברט פרוש בראיון לרשת החדשות איי.בי.סי כשנשאל על האופן שבו הוא וג'ורג' פסמור, החצי השני של הצמד האמנותי הידוע בעולם, גילברט וג'ורג', ניגשים לעבודתם המשותפת.
דומה להם אך גם בשונה (אחרי הכל, הצמד הבריטי כבר עובד וחי ביחד יותר מ-40 שנה ואף הצהיר בעבר כי עבודה לבד משולה להתאבדות) האמנים והפסלים איתמר שמשוני וברק זמר החליטו עם סיום לימודיהם בבצלאל כי עבודה סוליקו אינה בהכרח מתאימה לכל אחד ולכל מטרה. לכן, הם החליטו לעשות עם עצמם ניסוי ניסוי שהסתיים בשותפות מקצועית מעניינת, ייחודית ואולי מתמשכת ("אנחנו עוד לא מתחייבים להיות צמד"), וגם בתערוכה חדשה, "דו ראשי" שמה, שמוצגת בימים אלה בגלריה על הצוק שבנתניה.
"אני חושב ששותפות אמנותית כמו שלנו לא נעשתה אף פעם על ידי פסלים", אומר שמשוני בשיחה שנערכה עם וואלה! תרבות לקראת פתיחת התערוכה. "קיבלנו מוטיבציה לנסות לעבוד יחד לאחר שאוצרת הגלריה מוניקה לביא פנתה לאיתמר והציעה לו תאריך להציג תערוכה", מוסיף זמר. "החלטנו לא לחשוב על זה יותר מדי, ופשוט לעשות את זה ולראות מה קורה".
אז איך בדיוק זה קרה? "בתחילת העבודה שלנו יחד הכתבנו כמה כללים שיארגנו את אופן העבודה וימנעו בלאגן, וכל השאר היה פתוח," מפרט שמשוני. "מצד אחד, הכללים נועדו להכריח אותנו לעבוד בצורה מסוימת, ומצד שני הרעיון היה לאפשר לנו לא לדעת בדיוק מה אנחנו עושים מראש ועדיין להיות מעשיים".
ההחלטה שהתקבלה היתה כי בכל פעם יעבדו השניים על פסל אחד, וכל אחד מהם יקבלו אותו לשבוע שבמהלכו הוא יהיה חייב לעשות משהו. כדי לבצע את המעבר הזה הוחלט על יום קבוע, שנקרא "יום החילוף", והחילוף הזה, כפי שמסביר זמר, היה חייב להתבצע, "גם אם לא עשית משהו משמעותי או גדול, אפילו נגיעה אחת של צבע, היית חייב להיות אקטיבי ואז להעביר את הפסל לשני".
הכלל האחרון היה שכל אחד רשאי בכל עת, ללא התייעצות או הסבר, להחליט שהפסל גמור. "החוק איפשר להשאיר את הדברים באוויר וגרם לנו לוותר על כל אותם התעקשויות הרגילות שלנו, כיוון שהתוצאה הסופית איננה באחריותך הבלעדית ומה שאתה צופה עבור הפסל לא בהכרח יתממש", מספר זמר. "בסופו של דבר, ויתרתי על עקרונות רבים שהיו לי לגבי פיסול ואמנות. כל עקרון כזה היווה עבורי מכשול, כמו רתיעה מעבודה עם חומרים מסוימים. אותם עקרונות מגבשים אותך לפעמים כאמן, אבל לרוב מהווים מכשולים ועיכובים. העיקרון העיקרי שנותר בסוף תהליך העבודה הזה היה לשחרר".
"אפשר ממש להאמין שמישהו אחר יצר את הפסלים", מוסיף שמשוני. "אמנם יש בהם חוט של הגיון אבל זה משהו אחר מהעבודות של כל אחד מאיתנו, עם אג'נדה ושפה אחרת. בהתחלה היינו סקפטיים אבל ככל שעברו השבועות, התחילו לצאת פסלים", הוא מספר בהתרגשות. "כשעשינו את הפסל של הסוס הכל השתנה ומאותו רגע ידעתי שאנחנו עושים משהו טוב. אני כל כך אוהב אותו שאם מישהו לא יקנה אותו אני אשים אותו בבית".
מהתבוננות בפסלים במבט מרוחק, אחד המוטיבים הבולטים שקופצים לעין הוא הכדורים המוזהבים, שאף קיבלו חלל נפרד להצגתם בענק כאילו היו גידול ממאיר בשיא התפשטותו. נראה כאילו שמשוני וזמר הוציאו מתוך גוף העבודות איברים, גידולים ונוזלים וחשפו אותם לקהל המציצני.
"אפשר להגיד שיש עיסוק במה שבפנים ", מאשר שמשוני. "המוטיב של הכדורים חוזר על עצמו, הוא פיתה אותנו, יש בו פיזיות, מעין גידול של הגוף או של החלל, הפרשה, מיניות. זה נשמע רציני מאוד, ובבחירת החומרים יש פה קריצה על הרצינות של העשייה האמנותית. קלקר ונייר מנוגדים מאוד לאבן. זה נושק למעין קומיקס של פיסול שאופיינו על ידי האוצרת כפיסול גברי חדש, כיוון שזה גבר שמתרחק מהמשקל ומחליף את הפיסול המאסיבי בפסלים שבריריים, עדינים וקלים".
"באופן כללי אני לא מאמין בהתאהבות בפסלים שלי", מדגיש זמר ברצינות. "כשהתחלנו לעבוד ידעתי שזה יתפוס נפח, ושאפשר לוותר על הרצינות התהומית של האמן המתבונן והחושב. אך כיוון שיש לנו רקע באמנות, וזה חשוב לנו, הנושאים הרציניים חלחלו לעבודה".
מבין השניים, שמשוני, העובד בגן ילדים לפרנסתו, מתרגש ונלהב, ואינו מנסה לסייג את רצונו להמשיך בעבודה המשותפת. זמר, לעומתו, שעובד למחייתו כטבח במסעדת "הסלון" של אייל שני, מהוסס יותר להתחייב לזוגיות החדשה ומדגיש את היתרונות הפרקטיים של סגנון העבודה.
"האלמנט של התחרותיות, של המשחק הפסיכולוגי, הוא שדרבן אותי לנסות להראות לו מאיפה משתין הדג," מקניט זמר ומסתכל על שמשוני בחיוך. "רציתי לנצח. תחרות סמויה מוציאה ממך חומרים מעניינים מאוד, למרות שבשלב מסוים גם זה נעלם לטובת העבודה עצמה".
"הוא צודק," מאשר שמשוני. "היה מקרה אחד שלא עמדתי ברמת הציפיות של ברק והוא גער בי ולא הסכים לקבל את העבודה. אז אחרי עצבים רבים, החזרתי את זה הביתה ועבדתי על זה שוב וזה דרבן אותי לעשות מהלך אחד ואחריו הבנתי שהוא גמור. זה הוציא ממני דברים שלא ידעתי שיש בי".
אבל למרות ההיסוס של זמר להתמסר לזוגיות המקצועית החדשה, הוא דווקא מתגלה כמאמין הגדול מבין השניים בעבודה משותפת. "לי לא מתאים הסוליקו שאמנים רבים חושבים שהם צריכים. להיפך, זה חיוני לדעתי לתת למישהו אחר להוביל אותך לפעמים, להרפות רגע מהאחיזה במושכות ולשחרר לטובת שיקול דעתו של אחר. אחרי זה, כשאני חוזר לעבודה עם עצמי אני מרגיש שהתפתחתי. אבל אני לא יודע אם נמשיך לעבוד ביחד עכשיו", הוא מסייג. "אני מרגיש שאנחנו צריכים קצת הפסקה אחרי האינטנסיביות הזו, כבר הפכנו לזוג נשוי."
"אני דווקא לא שולל שנהפוך לצמד כמו גילברט וג'ורג'", מודה שמשוני. "האגו בעבודה משותפת לא משחק תפקיד בכלל, ובשביל אמנים זה נשמע רעיון מופרך. שנינו משלימים אחד את השני בכל מיני תחומים בפיסול, ובגלל זה נראה לי שהעבודות יצאו 'בסדר'", מוסיף שמשוני ובעשותו כן, כיאה לחצי מזוג נשוי, הוא עושה תנועת ידיים של גרשיים כשהוא אומר "בסדר" ומביט לעברו של זמר לשם קבלת אישור.