מה שהילדים אוהבים 71

"המשחק היה צריך חיים/ נתתי לו את לבי", אומר דרייק בשיר הזה, שנמצא על "Thank Me Later", אלבום הבכורה הכי טוב שהיה בהיפ-הופ האמריקאי מזה שנים (ושדלף בשבוע שעבר). ובאמת, נדמה שדרייק עושה הכל בשביל להיות האיש שמחזיר את החדשנות להיפ-הופ. זה גם עובד לו. "אני בן 23 עם עץ של כסף", הוא אומר פה בשחצנות מלאת אשמה שלא אופיינית לז'אנר. כי בזמן שכל ראפר אחר דואג להכריז שהוא לעולם לא ישתנה, דרייק, הסופרסטאר של הרגע, יודע שהוא כבר איש אחר, שהוא מוותר על זמן עם חברים בשביל זמן מול המצלמה. או, במילים שלו - "שמעתי שהעבירו את סבתא שלי לבית אבות/ ואני מתנהג כאילו שאני לא יודע להשתמש בטלפון".

האיש שהפך את דרייק לכל כך ענק הוא ליל' ויין. הוא אפילו אמר שהוא לא מודאג מהכניסה שלו לכלא (ממנו הוא אמור להשתחרר בנובמבר), כי דרייק כאן בשביל לדאוג שתהיה מוזיקה טובה. אבל לא נראה שוויזי באמת השאיר את הבמה ריקה. כל שניה יוצא קטע חדש בהשתתפותו והפעם הוא כאן בשיר מהאלבום החדש של אמינם, שדלף גם הוא בימים האחרונים. אמינם של ימינו הוא די דאונר - ככה זה אנשים שמפסיקים לעשות סמים - אבל וויין גורם לשיר להישאר רלוונטי והסימפול של "What Is Love" של האדוואי הוא כנראה ההברקה הכי משעשעת של החודש.

הודי אלן הפך את מרינה והיהלומים למשהו ששווה להתייחס אליו. מצחיק, כל מה שהיה חסר לה זה קצת היפ הופ. אולי זה בעצם מה שחסר לכולנו - בגלל זה אני לא עוזב את הבית בלי טי-שירט ענקית, אקדח, שני גרם קוק וסטפה של שטרות.

הקלקסונז ביטלו את ההופעה שלהם בארץ וביאסו לא מעט אנשים. קשה לי להגיד שאני מאשים אותם. גם אני לא הייתי רוצה להיות מקושר לישראל בימינו, אבל האמירה שלהם, שבעצם היתה "אתם לא", הזכירה לי בי-סייד ישן ומעולה שלהם, שנכנס לפינה של "מה שהמבוגרים אוהבים". המסר שלו, בערך, הוא "אתם לא תראו אותנו הערב, זה לא הולך לקרות".

זוכרים שירדתי על טוקיו פוליס קלאב בשבוע שעבר? ברור שאתם זוכרים. לא שוכחים לי כלום אף פעם - אנשים ניגשים אליי ברחוב ומצטטים לי דברים שאני בכלל לא זוכר שכתבתי ובטח ובטח כבר לא ממש מסכים איתם. אבל הפעם אני עומד מאחורי הירידות שלי, כי תראו איך שבנייה מחדש של השיר הנ"ל, ברימיקס המוצלח הזה, גרמה להם להישמע טוב פתאום. בעצם, טוקיו פוליס קלאב צריכים לייצר סמפלים, ואת הסמפלים האלו אנשים שבאמת יודעים לעשות מוזיקה יצליחו לחבר ליצירה קוהרנטית אחת. עובדה.

האלבום המלא של הדראמס, הנושא את שמם, סוף סוף דלף באיכות נורמלית. הרבה חדש אין בו - את רוב הקטעים שעליו כבר שמענו בעבר ואהבנו, אבל "The Future" הוא דווקא שיר חדש שלמרות שהוא מדבר על אהבה, רומז לנו שהדראמס הולכים לכבוש את העתיד. ביקורת מלאה על האלבום תגיע בקרוב. מבטיח.

ה-Wild Nothing קצת תלותיים מדי. "לאן את הולכת?", "אני רוצה להיות איתך", "אני לא מרגיש טוב כשאת לא קרובה". מישהו צריך להגיד להם שזו לא הדרך. אפילו לי הם גרמו לחשוב שצריך לקחת מהם קצת הפסקה.

הסדרה החדשה "Happy Town" עוד לא ממש הספיקה להתחיל וכבר ביטלו אותה. חבל, כי היא טראש די מושלם על עיירה שבה נעלמים אנשים, או – יותר נכון – נחטפים על ידי איש המכונה "מג'יק מן". כל פעם שהוא חוטף מישהי, מופיע נשר גדול בשמיים. אה כן, והנשר הזה גם עוזר למג'יק מן בכל מיני דברים. ברצינות - לא הייתי יכול להמציא כזו שטות בעצמי. בקיצור, אני מאוד מקווה שהלהקה הנ"ל לקחה את שמה מהסדרה הזו ואם תרצו לשמוע עוד מהם - הם נותנים את כל האלבום להורדה חינמית לגמרי.

Cotton Mouth הם מקנדה והם רוצים שכולם ידעו את זה. אחרת אין הסבר לעובדה שהם נשמעים בדיוק כמו דיסטרוייר או וולף פרייד. הרי בקנדה כולם נראים אותו הדבר, אז זה רק הגיוני שהם גם יישמעו אותו הדבר.

אנשים לא משתנים. היא לא בשבילי, היא לא מי שאני צריך, אני צריך לברוח ממנה, אני יודע את זה עכשיו. עכשיו הגיע הזמן להקשיב לעצה של The Like, להקת הבנות של הרגע, ולשחרר אותה.

פרנץ ניקולאי, לשעבר המשופם מההולד סטדי, הצטרף ל-Against Me! ועכשיו הגיע לו האלבום המשותף שלהם. "I Was a Teenage Anarchist" הוא הסינגל הראשון מתוכו, שאמנם יצא כבר לפני כחודשיים אבל הוא לחלוטין הקטע הטוב ביותר באלבום. כי מה לעשות – למרות שזה לא רע, זה תמיד נשמע טוב יותר כשקרייג פין נמצא בתמונה.

Safe משוכנעים שכולנו יכולים להסתדר. פאקינג היפיז.

כל רודף חצאיות יודע שבאלבמה יש בנות קלות להשגה. רבקה סיינט קלר אף פעם לא היתה מקובלת במיוחד, וגם להיות קלה יותר מחברותיה לכיתה לא עזר לה. כאמור - באלבמה כולן כאלו. השיר הזה הוא על הרצון של רבקה לצאת החוצה ולפרוץ את גבולות אלבמה, אבל לא בדיוק.

אני לא חובב גדול של באטלס ובגלל זה ההתחלה המשכנעת של הסינגל החדש הנ"ל מאוד הפתיעה אותי. חבל שההמשך הופך לסוג של קרקס מעצבן שגורם לי לרצות לדקור צוענים.

אפילו נביאי הצ'יל-ווייב, ממורי טייפס, לא ממש מצליחים להרגיע את הסאונד של קריסטל קאסטלס. לפחות הם מנסים, ולמרות שהתוצאה היא לא בדיוק נוסטלגית או מרגיעה, היא כן כיפית ומעניינת.