כשנבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה (בשתי הקדנציות) התגלגלה לה בדיחה בין מתנגדיו לפיה ההיסטוריה תזכור מבין ראשי ממשלות ישראל רק את בן-גוריון ואותו. למה? מפני שזוכרים רק את הראשון ואת האחרון. חרף נטיותיו "הליברליות", עולם האמנות לא מיהר לצחוק, שכן ניכר כי גם הוא קרב אל קצו, או לפחות אל קצו של עידן. שכן, מתרבים הטוענים כי המחשב יוכל ליצור אמנות טובה יותר מזו של האדם כבר בשנים הקרובות.
זה נשמע מעט קיצוני, שהרי מחשב אינו מסוגל ליצור. הוא יודע רק לייצר, לבצע פקודות, "הוא עושה רק מה שאומרים לו". ובכל זאת, שני סימנים מדאיגים ניכרים בשטח: האחד הוא הטכניקה המושלמת אליה מסוגל להגיע המחשב, מעיבוד תמונה בפוטושופ ועד להחייאה חושית של עולמות תלת-מימד כמו בסרטים "אווטאר" ו"התחלה". השני, שעדיין פחות מוכר לקהל, הוא יכולתו של המחשב ליצור כמות גדולה של יצירות תוך שימוש מושכל באקראיות. דוגמה ידועה יחסית ליצירה אקראית היא שומרי המסך שמציגים אנימציה תלת-ממדית שאינה חוזרת על עצמה, כגון צורות שנעות במרחב במסלול אקראי. דוגמה אחרת שתפסה תאוצה לאחרונה היא מחוללי מלל אשר מגרילים טקסטים מתוך מחסני-מילים, תוך ניסיון לשמור על חוקי תחביר או על חוקים סטטיסטיים.
אל תפספס
דגנית אלייקים היא מלחינה שכלי העבודה שלה הוא המחשב ושאחת משיטות העבודה הידועות שלה היא שימוש בתוכנה שמשלבת אקראיות בהלחנה. "הלחנה אלגוריתמית" זה נקרא, וזה מתנהל בערך כך: אליקים מתכנתת את המחשב ומזינה פקודות בנוסח "תוך כך וכך אלפיות השנייה דלג מתו א' לתו ב'". המחשב בוחר באקראי רצף תווים שמתחיל בתו א' ונגמר בתו ב'. המחשב כותב אותו לספר התווים הפרטיטורה וממשיך לפקודה הבאה. כך, יצירה מוזיקלית נוצרת מתוך הרצה של תוכנת מחשב. הרצה שנייה של אותה תוכנה תיצור יצירה מוזיקלית אחרת.
יצירתה של דגנית אלייקים מעוררת שאלות מרתקות על האופי שמעניקה הטכנולוגיה ליצירה. המחשב מאפשר פקודה שתגרום לו ליצור יצירה מתחילתה ועד סופה, ללא התערבות המלחין. אז מהו, אם כך, תפקידו של היוצר כאן? האם היוצר יכול להיות המבקר בלבד, זה שמריץ את התוכנה אינספור פעמים ורק מלקט את היצירות הנאות בעיניו? במה שונה היוצר מן הקהל בסיטואציה החדשה שנוצרה? האם הקהל הופך גם הוא ליוצר פעיל? בתערוכה "חוקי השתקפות" מוצגת עבודה שבה אכן זהו המצב: הקהל מלחין בעצמו כשהמחשב מתרגם את משפטיו לנגינת תווים.
ומה לגבי תפקידה של היצירה? האם היצירה היא אמנם עדשה דרכה ניתן להתבונן אל תוככי נפשו של היוצר? האם לא יעבור זמן רב בטרם לא נוכל עוד להבחין בין יצירה שחולל מחשב לבין יצירה שכתב אדם? האם זה משנה?
והמחשב? היכן הוא משתלב? האם עליו להיענות לאתגר האנושי של הלחנה לאוזניים מערביות, למלודיה ולהרמוניה? האם עליו למרוד ולהלחין לאוזן מחשבית אפסים ואחדים? או אם להשתמש בפרפרזה על המשורר דוד אבידן: האם על המחשב להיות אנושי יותר, או שמא עלינו לחשוב בצורה ממוחשבת ולהיות ממוחשבים יותר בעצמנו?
עבודותיה הבלתי-שגרתיות של דגנית אלייקים מציגות זוויות שונות לשאלות האלה, כשהיא מנגנת במחשב ולצדה נגנים אחרים שמשתמשים בכלי נגינה רגילים, "חיים". כדי לשלב בין אסתטיקה אנושית לבין זו המחשבית, התוכנה של אלייקים לא מצפה לקלט של הקלדת תווי נגינה אלא למשפטים בשפת בני-אדם (אנגלית). כדי שתיווצר חוקיות אסתטית, בעלת מבנה מוגדר, מרשה התוכנה להזין לתוכה אך ורק פלינדרומים.
"חוקי השתקפות" היא יצירה בת שבעה פרקים שנכתבה במיוחד לאינטרנט, עבור גלריה 1024 של וואלה! תרבות, כדי לבחון ולאתגר את מבנה המראה של הפלינדרומים. אל מול הנוקשות המבנית של המערכת, מציבה אליקים את השתקפות הבבואה האישית שלה - הבחירה החיה של משפטים ספציפיים מתוך מלאי הפלינדרומים, הן שלה מול נגנים אחרים, והן של הקהל מול המחשב.
זהו ניסוי המלווה את המסע של אלייקים אל מחוץ לגבולות העצמי שלה כמלחינה, אל עבר השתקפות בגבול הביניים שבין קומפוזיציה לאימפרוביזציה. הוא מנסה להתחקות אחר הכשלים האפשריים של נרקיסוס, תוך ניסיון שלא לטבוע במעמד השיקוף אלא לנהל בצורה ספונטנית שפה משותפת עם עולם האימפרוביזציה, שפה שהיא סיסטמטית וחופשית בו זמנית. זהו ניצחון קטן של האדם על המכונה: חדר מראות דיגיטלי אשר ביכולתו להציג את המבע של המשפט מבעד לשרירותיות שלו. נשמע מורכב? נשמע ממוחשב, או אנושי וממוחשב - משהו מעורבב. בנימין נתניהו.
דגנית אלייקים
ילידת 1977, מתגוררת בתל-אביב-יפו.
דגנית היא מלחינה ואמנית-סאונד. היא מתעסקת ביצירותיה בדיאלוג שבין האדם למחשב.
למדה ג'אז ומוזיקה בת-זמננו ברימון.
בוגרת מוזיקה ופילוסופיה בחיפה בהנחיית פרופ' אריק שפירא.
למדה בקונסרבטוריון המלכותי של האג, הולנד בהנחיית מרטין פאדינג, חיליוס ואן ברחייק וקלרנס ברלו וסיימה תואר שני בהלחנה.
זכתה במלגת מצוינות של הקרן לתרבות אמריקה-ישראל ב-2001.
עבודתה "עדשים" צוינה לשבח על ידי חבר השופטים בפסטיבל גאודאמוס 2006.
במהלך העשור האחרון דגנית כתבה יצירות אלקטרו-אקוסטיות לאנסמבלים וסולנים בארץ ובאירופה. בנוסף, היא כתבה למחול ולעבודות וידאו-ארט.