מה שהילדים אוהבים 106: השירים שדלפו לרשת

פנדה בר ממשיך להוציא סינגלים מתוך האלבום הקרב שלו, "Tomboy", והתמונה הכללית בקשר לריליס הזה מתבהרת. קודם כל, כבר ברור שמדובר ביותר מהאלבום עם העטיפה הכי יפה של התקופה, אבל לא הייתי מרחיק לכת כמו אחרים ומכריז על "Tomboy" כ"אלבום שיציל את 2011". קודם כל, השנה הזו לא צריכה הצלה - יש בה כבר טונות של זהב - ודבר שני, אין כאן שום דבר שלא שמענו מהדב או מקולקטיב החיות שלו בעבר. זה פשוט ממש יפה ועדין. קצת כמוני, רק בלי הגבריות המתפרצת.

לא רק פנדה בר מספק מוזיקה מעולה. כל חברי אנימל קולקטיב, באופן כללי, נמצאים בתקופה פורה. שבוע שעבר קיבלנו את המיקסטייפ שהם ערכו לקראת פסטיבל All Tomorrow’s Parties, שבוע לפני זה את הפרומו לאי. פי שיצא במקביל לקו הנעליים שלהם (שניהם הופיעו במדור הקודם) ולפני מספר ימים נחת האי. פי המדובר, עם קטע בודד של כל אחד מחברי הלהקה.

אל המיקס הכנסתי את השיר הנ"ל כי הוא מזכיר את אנימל קולקטיב של אלבומם הוותיק "Sung Tongs" - ונכון, הלהקה התפתחה מאז המון, אבל לפעמים זה בסדר להתגעגע אל מה שהיה פעם, כשפופ לא היה ערך עליון בלקסיקון שלי.

אל "Apocalypse" של ביל קלהאן ניגשתי קצת בחשדנות. קלהאן, שהיה ידוע פעם בתור סמוג, הוא יוצר פולק מעולה שאף פעם לא באמת מאכזב, אבל האישיות שלו כל כך מפחידה אותי, שתמיד אני משוכנע שבריליס הבא שלו הוא הולך להתפוצץ על העולם: לשיר על גופות שהוא מחביא בפריזר, הילדים שהוא אסף הביתה מהקניון או החיות שהוא שחט ואז גלגל בתוך נייר ועישן אותן. למזלנו (או לא), גם הפעם הוא לא באמת חושף את כל הסודות האפלים שלו, ובמקום זה, החליט לתלות לראווה את כל הדברים הרעים שעושה המדינה שלו.

האלבום החדש של "Architecture in Helsinki" דלף שבוע שעבר ועדיין לא הצלחתי למצוא בו אף קטע שבאמת אהבתי. להגנת הלהקה, אומר שגם לא היה לי ממש כוח להתעמק - הקודם שלהם קצת הפיל בעיני את ההתלהבות מהם. אז במקום שיר מ-"Moment Bends" הטרי, נכנס לרשימה הרימיקס שהלהקה עשתה ל-Cut Copy, בו האנרגיה נפלה והמלנכוליה השתלטה על כל חלקה.

לא ברור מה יש בקול של אלכסיס טיילור, אבל נראה שאין שיר בעולם שהוא לא יכול לשפר. "Losing My Patience" של שיט רובוט למשל, היה פעם קטע שלגמרי אפשר לחיות בלי לשמוע, אבל עכשיו, הקול הצלול של טיילור והפרשנות הרחבתית של הוט צ'יפ, הוא הפך לשיר מדהים על אמת.

יאכט הכריזו על אלבום חדש והשני שלהם ב-DFA, תחת השם הסופר דאונרי "Shangri-La". הקטע הנ"ל הוא הראשון שיצא מתוכו והוא רחוק מהרמה שהוצגה ב-"See Mystery Lights" הגאוני של 2009. מה שכן, יש פה את האנרגיות הנכונות ורמת מטופשות שקשה לרדת עליה. בואו רק נקווה שבאלבום המלא יהיה אפילו יותר מזה.

תמיד היתה לי חיבה להארדקור הטראשי של Atari Teenage Riot ואלק אמפייר. פעם היה נדמה שהמוזיקה שלהם קשה מדי בשביל העולם הזה, אבל הזמנים משתנים ופתאום הם נשמעים די רגילים - כמו עוד הרכב שעושה אלקטרו מהיר וקצת ערסי.

הסינגל החדש שלהם הוא איזושהי יומרה מעייפת שכאילו מושרת על ידי אישה שנפגעה מסחר בנשים. יש לה דם בעיניים, היא כועסת ומלאת מיניות זולה. וואטאבר. כמו בכל דבר בחיים, אני מטיף להתעלמות מהמסר והתמסרות לאסתטיקה - אם תעשו את זה, אני מבטיח שתהנו מהקטע הזה הרבה יותר.

עוד שבוע, עוד שיר של צ'יילדיש גאמבינו על הבנות שפעם לא רצו אותו ושהיום הוא מחליף בתדירות שבה ליל' ויין לוגם סירופ שיעול.

ממש כמו ג'יימס פררו - ההייפ הגדול של המדור בתחילת השנה - גם Featureless Ghost עושים מוזיקת סינתי אייטיזית מלוכלכת ומגה מודעת לעצמה. הסינגל הראשון שלהם מכיל המון כיף סליזי שגרם לי להתקשר לאיש של האמ-די באובססיביות. לצערי, הוא מסנן אותי. אני מקווה שהוא לא בכלא.

הבום! של השבוע הוא ללא ספק "!Brilliant! Tragic", האלבום החדש של ארט ברוט, שדלף הרבה לפני שהוא היה אמור להגיע אלינו. בהתחלה היה לי קצת קשה עם זה שאדי ארגוס לקח שיעורי פיתוח קול - אלו כידוע, הם האויב של כל Pאנקיסט. גם היה לי קשה לעכל את הגישה החדשה והמפוייסת שלו, שבה פתאום לא זורקים בחורות רק כי "אנשים מאוהבים שוכבים להם ומשמינים" אלא טוענת שהיא "בסדר" עם המגמה הזו.

אבל מיליון האזנות פנימה ואי אפשר להתכחש לעובדה שמדובר בעוד קלאסיקה - כזו שרק תלך ותשתבח עם עוד ועוד שמיעות. בשיר הזה ארגוס לוקח את הלהקה למקומות שפאלפ ביקרו בהם בתקופה של "His 'N' Hers", שמן הסתם, זו אחת מהמחמאות הכי גדולות שאפשר לתת.

גם "Too Young To Be In Love" של האנקס אנד היז פאנקס - אחד מהאלבומים שהכי ציפיתי להם - הגיע שבוע שעבר. לטוב ולרע, אין בו הפתעות. רק Pאנק-Twee מתוק וחמוד בטירוף שעושה חשק ליפול שוב לשקר הזה של אהבה שמבוססת כולה על קראש מטופש וחסר עומק.

אני לא יודע מה עובר על הצמד של הרייבונטס, אבל האלבום החדש שלהם, "Raven in the Grave", הוא הריליס הכי עצוב שהם אי פעם הוציאו, ולמעט "Forget That You're Young", שכבר שמענו פה בעבר, אין בו אף להיט מיידי. אבל זה לא אומר שום דבר רע - מפלי אפקטים ושוגייז עגמומי הוא לפעמים כל מה שצריך בחיים.